פרס על מפעל חיים: האם מרקו רויס יזכה סוף סוף באליפות?

לפני כחודש חתם מרקו רויס על חוזה חדש בבורוסיה דורטמונד, וזה היה טבעי לחלוטין - לאיש לא היה ספק שכך יהיה. הקפטן אמנם היה מעוניין לקבל עסקה לשנתיים במקום עד 2024 בלבד, והיה גם משא ומתן לגבי גובה הקיצוץ בשכר, אבל אלה זוטות במונחים של קריירה שלמה.

את הקריירה הזו רוצה רויס לסיים בקבוצתו האהובה, והמועדון לא רוצה להיפרד ממנו. בעצם, הוא לא יכול להרשות זאת לעצמו תדמיתית, אפילו אם המנהל הספורטיבי סבסטיאן קל היה סבור משום מה שכדאי לקבוצה להסתדר בלעדיו. אי אפשר להעזיב סמל כזה. המוניטין שלו חזק מדי והאהבה כלפיו לא יודעת גבול - בדיוק כמו האהבה שלו ליציעים בצהוב-שחור, שהוא חלק מהם.

לכולם בעיר זכור כיצד חתם רויס על חוזה חדש בפברואר 2015. כאשר עשה זאת, הוא היה בן 25, נחשב לאחד הכוכבים המוערכים בגרמניה ואף מעבר לכך, קיבל אינספור הצעות לעבור מועדוני פאר בספרד ובאנגליה שלא לדבר על אופציית באיירן מינכן, וכל הדלתות היו פתוחות בפניו כי היה לו סעיף שחרור בגובה 25 מיליון יורו בלבד - סכום מצחיק ביותר שכל קבוצה היתה שמחה לשלם כדי לצרפו לשורותיה.

במקביל, נקלעה בורוסיה למשבר עמוק למדי בעונתו השביעית של יורגן קלופ, ונכון לנקודת הזמן המדוברת הידרדרה עד המקום האחרון. כן, האחרון ממש - 18 מתוך 18. אמנם לא היה חשש מירידה כי זה היה בלתי נתפס עם סגל כה איכותי, אבל גם לא היה סיכוי להעפיל לליגת האלופות. עתידו של קלופו לא היה ברור כלל ולמעשה כל הפרוייקט הלך לכיוון לא ידוע, כמו ספינה שנקלעה לסערה.

אז - דווקא אז! - בלי להמתין ובלי להציב תנאים כלשהם, ויתר רויס על סעיף השחרור, לקח את העט והתחייב להישאר עד 2019, כלומר לארבע שנים נוספות. "אני מאושר מהבחירה שלי. זה המועדון שלי, זו העיר שלי, ואני מסתכל קדימה לעתיד מבטיח עם האוהדים הנפלאים שלנו. יש עבודה מרובה לפנינו, ואנחנו נעשה אותה", הוא הצהיר אז. המסר היה פשוט: "חסרה לנו יציבות כרגע? הנה, קחו משהו יציב". ואכן, הכל הסתדר במהרה. דורטמונד סיימה את עונת 2014/15 במקום השביעי. קלופ אמנם עזב באותו מאי, אבל הפרוייקט המשיך גם בלעדיו. הפעולה של רויס היתה קריטית, וכך היא נכנסה להיסטוריה. אף אוהד בקיר הצהוב לא ישכח זאת.

רויס נערץ עוד יותר כי גילה נאמנות אינסופית למועדון למרות שהמועדון זרק אותו בהיותו בן 17. עשור שלם למד רויס באקדמיה של הקבוצה אותה אהב מאז שהוא זוכר את עצמו וברוב השלבים זכה לשבחים רבים, אבל לפתע הודיעו לו שהוא נמוך וצנום מדי ושעם נתונים פיזיים כאלה אין לו סיכוי בכדורגל מקצועני. זה לא קרה בכיתה ד', אלא ממש לפני שאפשר היה לעשות את הצעד לקבוצה הבוגרת. רק דמיינו את עומק המשבר הנפשי שהוא עבר אז, ב-2006, כאשר התבשר עד כמה הצוות המקצועי לא מעריך אותו. מעשית, נאמר לו שהוא צריך לחפש לעצמו תעסוקה מחוץ לספורט.

למרקו היתה אלטרנטיבה מסקרנת - החלום השני בחייו היה להיות טייס. אולי בעולם המקביל זה גם היה מצליח, אבל משהו בתוכו אמר לו שהצ'אנס על הדשא עדיין גבוה יותר מאשר בשמיים והוא העדיף לא לוותר. הלב השבור שלו הגליד בהדרגה כאשר הצטרף לרוט-וייס אלן הקטנה, וב-2008 הוא נטל חלק לא גדול במיוחד בעלייתה של הקבוצה מהליגה השלישית לשניה. שם הוא כבר היה שחקן בולט למדי, ומקס אברל, המנהל הספורטיבי של בורוסיה מנשנגלדבאך, החליט לבחון אותו.

מיליון יורו שולמו לאלן בקיץ 2009, ואפילו זה נחשב לסוג של הימור. פרשנים בקושי שמו לב לנער הצנום שנכנס כמחליף במשחקים הראשונים, בעוד רוברטו קולאוטי פתח בהרכב. אלא שרויס הכריח את כולם להסתכל עליו. שערו הראשון, כבר באוגוסט, לרשת מיינץ היה מרהיב ביופיו. החל מאוקטובר, הוא כבר היה באנקר על הדשא, ועד לסיום העונה היה הכוכב הכי מלהיב של הקבוצה. בעונת 2010/11, הוא היה אחד השחקנים הקריטיים שהושיעו את גלדבאך מירידה, וב-2011/12 כבר דהר איתה להעפלה לליגת האלופות בעונה כבירה עם 18 שערים ו-12 בישולים - למעשה, זו השורה הסטטיסטית הכי מרשימה ברזומה שלו עד היום.

מיותר לומר כי באיירן ממש רצתה להביא אותו למינכן, ושחקן אחר אולי היה מוציא אצבע משולשת וירטואלית למאמני הנוער של דורטמונד שפסלו אותו, אבל לא רויס. מבחינתו, לא היתה התלבטות כלשהי, והוא ראה את עצמו אך ורק במדים הצהובים-שחורים. כבר בינואר 2012 העסקה היתה סגורה לקראת הקיץ, ודורטמונד שילמה 17 מיליון יורו כדי להחזיר הביתה שחקן שכבר היה פעם שלה. היא היתה מאושרת לעשות זאת והיתה מוכנה להוציא גם סכומים גדולים יותר, כי הפוטנציאל היה אלוהי.

ואז, הגורל כאילו העניק לרויס מתנה מיוחדת לרגל שובו. ב-21 באפריל אירחה דורטמונד את גלדבאך בידיעה כי ניצחון יכתיר אותה רשמית לאלופה בפעם השניה ברציפות. היא עשתה זאת עם 0:2 חלק ורויס אמנם לבש אז את חולצת היריבה, אבל הוא היה שם כאשר נשמעה שריקת הסיום וחווה את עוצמת החגיגות. כאוהד, היה זה רגע עצום ומכונן עבורו - כאילו תירגל את התחושה לקראת העונות בהן יזכה באליפות עם דורטמונד באיצטדיון המדהים הזה, מול הקיר הצהוב שידוע בכל רחבי תבל. מרקו עמד שם, נשם את האוויר הזה, שמע את השירה המטורפת הזו ודימיין כמה כיף יהיה להיות חלק מזה כשהוא במדים הנכונים.

הוא עדיין מחכה לזה. יותר מ-11 שנה חלפו מאז ה-21 באפריל 2012, ורויס עדיין לא זכה באליפות עם דורטמונד. באיירן ליקטה צלחת אחרי צלחת במשך עשור שלם, ועם כל שנה שחלפה הפך הסיפור לטרגדיה ספורטיבית קשה יותר ויותר עבור רויס - הגיבור העצוב במובנים רבים כל כך. כולם אוהבים אותו כי אי אפשר אחרת, אבל כולם גם מרחמים עליו, כי אין הרבה שחקנים עם מזל רע יותר.

הוא החמיץ את ההופעה במונדיאל 2014, בו זכו הגרמנים במדליית זהב, כי נפצע בקרסולו במשחק ההכנה האחרון. הוא לא הגיע גם ליורו 2016 בגלל פגיעה במפשעה. הוא ויתר בעצמו על השתתפות ביורו 2020 בגלל הצורך בשיקום פיזי ונפשי, ומהמונדיאל האחרון נעדר גם כן בגלל שלא היה כשיר. למעשה, גביע העולם היחיד בו נטל חלק היה ב-2018, והנבחרת הודחה אז בשלב הבתים. אליפות אירופה היחידה שלו היתה עוד ב-2012. 48 משחקים בנבחרת לא משקפים כלל את הכשרון, וקשה לתפוס את עוצמת הפספוס כאן, אבל החמצת התארים במדי קבוצתו האהובה צורמת אפילו יותר. כיצד ייתכן שהצדק לא נעשה כאן עד עכשיו?

כי כל שהתארך רצף האכזבות, כך הודבקה לדורטמונד סטיגמה של קבוצה לוזרית, וכפועל יוצא מכך גם רויס הוגדר כלוזר. היו שביקרו אותו על כך שאינו מסוגל לקחת את הקבוצה על כתפיו ולהכריע משחקים לבדו, כפי שכוכבים גדולים אמורים לעשות לכאורה. היו שגרסו כי הוא יכול להיות אדיר כאשר כל הקבוצה משחקת טוב, אבל עלול להיעלם אם חבריו לא מתעלים לרמה הנדרשת. זה לא בהכרח נכון, וכל מאמני דורטמונד הדגישו את תרומתו הרבה של רויס לטיפוח כל השחקנים הצעירים שהגיעו למועדון, במיוחד מאז העניק לו המאמן לוסיאן פאבר - אותו פאבר שטיפח אותו בזמנו בגלדבאך - את סרט הקפטן ב-2018. אלא שזו התדמית, והדרך היחידה להסיר אותה באופן מלא היא לזכות. שני גביעי גרמניה ב-2017 וב-2021 לא בדיוק מספיקים מבחינה זו לקריירה בת יותר מעשור במועדון.

קל לומר זאת, הרבה יותר קשה לעשות. ברוב העונות, הפער לטובת באיירן היה גדול מדי, והכל הוכרע לרעת בורוסיה הרבה לפני מחזור הנעילה. הקרב הצמוד האחרון היה ב-2019, ואז התרסק העסק לרסיסים בדרבי הביתי מול שאלקה בו ספג רויס - שחקן הוגן ביותר בדרך כלל - את הכרטיס האדום הישיר היחיד בקריירה בגין תיקול אלים וחסר אחריות. בורוסיה הפסידה 4:2, הקפטן הושעה משני משחקים במאני טיים, ובאיירן חגגה שוב צלחת. היו שהרגישו אז כי התקווה פשוט אבדה, אבל רויס המשיך להאמין. הוא אף פעם לא הרים ידיים, ומחר הפרס על ההתמדה עשוי להיות שלו.

בפגרת המונדיאל, כאשר צללה דורטמונד למשבר במקום השישי, אי אפשר היה לדמיין שהעונה הזו יכולה להיות שלה, אבל ניסים יכולים לקרות - במיוחד כאשר הנהלת באיירן עוזרת כל כך. זו בוודאי לא העונה הטובה ביותר של רויס מבחינה אישית. הוא לא השחקן הפורה ביותר של הקבוצה, עם 6 שערים ו-4 בישולים בליגה. הוא פתח בהרכב 14 פעמים בלבד, הן בגלל פציעות, והן בגלל ההחלטה של המאמן אדין טרזיץ' להעדיף בשבועות האחרונים את השלישיה בה מככבים קארים אדיימי ודונייל מאלן באגפים, עם סבסטיאן האלר במרכז. "זו לא צעד נגד מישהו אלא בעד משהו", הסביר הבוס, ורויס קיבל אותו בהבנה. אגו מעולם לא היה שיקול מבחינתו. אחרת הוא כבר לא היה בדורטמונד, או לפחות לא היה נהנה מאהבה שנשפכת לעברו מכל הכיוונים.

כי גם אלה שמתעבים את בורוסיה דורטמונד לא יכולים שלא להתרגש לקראת הזכיה האפשרית של מרקו רויס באליפות. זה סיפור קסום מדי, ושברו יהיה טרגדיה גדולה מדי. מחר ב-16:30 (ישיר בספורט3), כאשר תארח הקבוצה את מיינץ בידיעה כי ניצחון יעניק לה את הצלחת, הוא יהיה שם לצד דמויות נוספות שחגגו בפעם האחרונה באפריל 2012. המנהל הספורטיבי קל היה אז בהרכב דורטמונד וכמוהו מאטס הומלס - זה שנדד לימים לבאיירן מינכן רק כדי לחזור. טרזיץ' עבד אז כסקאוט באקדמיה וצפה במשחקי הבית כאוהד פשוט בקיר הצהוב. ועל ספסל מיינץ יתיישב בו סוונסון הדני - הוא היה על המגרש כבלם כאשר רויס כבש את שער הליגה הראשון שלו ב-2009. גם זו סגירת מעגל. עכשיו יש לו 150 שערי ליגה, ועוד רגלו נטויה.

כי החוזה לעונה הבאה כבר נחתם, עוד לפני שבאיירן זרקה את הכל לפח ואיפשרה לצהובים-שחורים לחלוף על פניה. ובעונה הבאה הוא ינסה לשמור על הצלחת. אבל קודם צריך לקחת אותה סוף כל סוף. ביום רביעי יציין רויס את יום הולדתו ה-34, וזה זמן טוב להיות אלוף.