1. לפי האמונה הרווחת בשנים האחרונות ב-NBA, המקום הכי גרוע להיות בו הוא באמצע. במילים אחרות, להיות סתם קבוצת פלייאוף או שולי פלייאוף ממוצעת, שעפה בסיבוב הראשון, אולי בשני, אבל בלי סיכוי אמיתי להתקדם ולהילחם על האליפות. מין פורטלנד טריילבלייזרס כזאת, עם דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום שהם באמת שחקנים על הכיפאק, אבל לא מדגדגים את גולדן סטייט. או מיאמי היט במזרח, שמאומנת להפליא על ידי אריק ספולסטרה, אין לה סיכוי אמיתי לעלות לגמר בהרכבה הנוכחי אבל היא טובה דיה כדי לעלות לפלייאוף. אם קבוצה תקועה באזור דמדומים כזה, הטענה היא שעליה לפרק את החבילה ולבנות את עצמה מחדש, דרך הדראפט.
מקרה המבחן המפורסם ביותר הוא פילדלפיה, שנפטרה מכל שחקן שמסוגל לעשות סל כדי לשקוע לטנקינג במשך שנים ולזכות דרכו בפרסים המכונים ג'ואל אמביד ובן סימונס. גם שיקגו ואטלנטה נוקטות בטקטיקה דומה, ובמערב הצליחה דאלאס למנף עונת אימים מקצועית כדי לעשות טרייד ולהעביר לשורותיה את השחקן הטוב ביותר בדראפט האחרון, לוקה דונצ'יץ' (כן, הוא היה שלישי, אבל שתי הקבוצות שלא בחרו בו וזו שהחליפה אותו בטריי יאנג עוד יתחרטו).
הפטנט הזה לא נרשם בשנים האחרונות. הוא שינה את גורלה של סן אנטוניו ספרס. בעונת 1996/7, אחרי התחלה של שלושה ניצחונות ו-15 הפסדים, פיטר הג'נרל מנג'ר של המועדון, גרג פופוביץ' שמו, את המאמן, בוב היל, ומינה עצמו במקומו. דייויד רובינסון, כוכב הקבוצה, היה פצוע, והספרס סיימו את העונה במאזן מחריד של 62:20. הם זכו במקום הראשון בדראפט, בחרו את טים דאנקן, וההיסטוריה של המועדון - ושל ה-NBA כולה - השתנתה לעד. הספרס זכו בחמש אליפויות שבכולן היה דאנקן שחקן מרכזי, פופוביץ' היה למאמן הטוב בהיסטוריה והפרנצ'ייז היה לדוגמה ומופת לניהול של קבוצת ספורט. בזכייה האחרונה של הספרס ב-2014 היא הציגה כדורסל שהיה ככל הנראה המרהיב ביותר בהיסטוריה.
עוד בנושא
לברון ג'יימס: "כל החיים אני מנצח נגד כל הסיכויים"
בחזרה לקיץ ששינה את הקריירה של קובי בריאנט
מכבי תל אביב הודיעה על החתמתו של ג'וני אובריאנט
אלא שפופוביץ', וסן אנטוניו, כנראה לא ישחזרו את השיאים האלה בשנים הקרובות. דאנקן פרש, ג'ינובילי מתלבט אם לחזור לעונה אחרונה וטוני פארקר הנצחי עזב הקיץ לשארלוט יחד עם עוזר המאמן של הספרס, ג'יימס בורגו, שמונה למאמן ההורנטס. מי שהיה אמור לקחת מהוותיקים את הלפיד ולהשאיר את הספרס במקום רלוונטי ותחרותי, קוואי לאונרד, הסתכסך עם המועדון, באחת הפרשות המוזרות בספורט המקצועני בשנים האחרונות, דרש לעזוב, והועבר בטרייד לטורונטו.
בגיל 69, פופוביץ' יאמן בעונה הקרובה סגל שתקוע בדיוק באותו מקום שהספרס היו בו בעונה שעברה, אולי קצת יותר גבוה או יותר נמוך: דמאר דרוזן, למרכוס אלדריג', דז'ונטה מארי, פאו גאסול, רודי גיי, פאטי מילס, מרקו בלינלי, דאוויס ברטאנס, יאקוב פולטל. זה לא סגל רע - אבל זו לא קבוצה שמתקרבת לווריירס, אפילו לא לרוקטס. משהו שבין 46 ל-54 ניצחונות, ובמקרה הטוב הדחה בסיבוב השני בפלייאוף אחרי עונה שבה פופ יוציא משחקניו את המירב, כרגיל. הספרס באזור לא מוכר: בינוניות.
השאלה הנשאלת היא למה פופוביץ' צריך את זה. כבר עולה הביקורת על המועדון שלא ידע להיפרד בזמן מדאנקן, ג'ינובילי ופארקר ולקבל תמורתם שחקנים איכותיים מיד אחרי האליפות ולא להמתין לפרישתם או לעזיבתם ללא תמורה. אלא שהספרס בנו את עתידם על בחור שתקן ואמין בשם קוואי לאונרד, שאיש לא יכול היה לחזות את המהפך האישיותי שיעבור בחסות דודו/ סוכנו. עכשיו, כשלאונרד הלך, אולי מוטב היה שפופוביץ' יילך איתו, יפנה את מקומו לאחד מעוזריו הנהדרים, אטורה מסינה או אימה יודוקה, או אולי ירים טלפון לאחד מעוזריו הנצחיים מהעבר, ברט בראון או מייק בודנהולזר, שיבואו להמשיך את דרכו. למה לאיש שהתרגל להיות בצמרת לשחות במי אפסיים ולראות את הווריירס קוטפים אליפויות בכל שנה ואת הלייקרס לוקחים את לברון ג'יימס בלי מאמץ, סתם כי הם משחקים בעיר אטרקטיבית?
רק שהגישה הזאת, של לפרוש בשיא, היא ככל הנראה סתם קלישאה של עיתונאים משועממים. פרט לקבוצה שלוקחת אליפות, יש עוד 29 שעובדות שנה שלמה, מזיעות, מתאמנות, אפילו נהנות לפעמים. בכלל, מה מחכה לפופוביץ', אלמן טרי, אחרי הפרישה? נראה שהוא עדיין נהנה מאימון כדורסל. במסיבת העיתונאים שקיים אחרי עזיבת קוואי הוא חשף טפח מהגישה שלו למקצוע, כשנשאל מה תחושותיו לאור המשבר שעבר המועדון בפגרה: "זה כדורסל. אנחנו משחקים משחק ילדים ומקבלים עליו שכר. צפו בטלוויזיה ותראו מה קורה בעולם. מיליארדי אנשים עוברים משברים. אנחנו לא עוברים שום משבר". הוא עושה את מה שהוא אוהב ואת מה שהוא מצטיין בו יותר מכל עמיתיו וכל קודמיו. מי אנחנו שנטיף לו לבנות קבוצה גרועה כדי לזכות אולי במקום הראשון בדראפט בעוד כמה שנים כדי להיאבק על האליפות שוב בסביבות 2028?
פופוביץ' פשוט רוצה לעשות את המקסימום עם מה שיש לו - והוא יעשה. בווידאו קצר ממחנה האימון של נבחרת ארצות הברית, שפופוביץ' יוביל לאולימפיאדה ב-2020, הוא נראה מדריך את דרוזן על הטעיה בסיסית מאוד, אבל תוך תשומת לב לפרטים - רגליים נמוכות, עמידת מוצא, תנועת ידיים מהירה מתחת לידי המגן. הוא ימשיך ללמד כדורסל ברמה הכי גבוהה שאפשר, גם אם התלמידים יהיו פחות כשרוניים מבעבר.
2. עם החתימה של ג'וני אובריאנט במכבי תל אביב, שמתקרבת להשלמת הסגל, אפשר לקבל רמז נוסף לכיוון המקצועי של המועדון השנה: כרגע אין יורשים לג'ונה בולדן וארטיום פראחוסקי שהעניקו למכבי תל אביב ממדים סבירים מתחת לסל ואופציה להרכבים גבוהים. לפחות באופן תיאורטי, יחד עם אלכס טיוס, למכבי היתה גם קבוצת חסימה סבירה בעונה שעברה. עם זאת, מאחר שההגנה ממילא הייתה כושלת ומכיוון שבשלבים המכריעים שני הסנטרים היו על הספסל, נדמה שעם קו אחורי של גמדים, בראשות ווילבקין ופארגו, ועם קו קדמי שהשחקן הגבוה ביותר שלו מתנשא ל-2.06 מטר, מכבי בוחרת בכיוון של המילה הכמעט מאוסה - סמול בול.
אובריאנט עצמו הוא סימן שאלה ולו מפני שישחק לראשונה באירופה. ג'ייסון תומפסון, שחקן במימדים דומים ותכונות דומות אבל עם עבר NBA מפואר הרבה יותר, התקשה להסתגל לפנרבחצ'ה בעונה שעברה והיה כמעט נון פקטור. גם לנוריס קול, פעמיים אלוף NBA כזכור, הייתה עקומת למידה עד שהשתלב. התכונות הספציפיות של הפורוורד-סנטר מעוררות דאגה אף הן. הוא ידוע כשחקן הגנה בינוני, ובהתקפה הוא קולע לא רע מחצי מרחק, יכול לעשות נקודות בלואו פוסט ואחרי פיק אנד רול או פיק אנד פופ, אבל קשה להגדיר אותו עוגן או גו טו גאי, תפקיד שלא מילא מאז המכללה. הוא גם לא מעניק למכבי את הסטרץ' פור שהיה חסר לה מאז עזיבתו של דייויד בלו. אובריאנט הוא תוספת חביבה לתלכיד קצת בעייתי ומעט דל מתחת לסל, עם טיוס, אנג'לו קלויארו וג'ייק כהן. הרביעיה הזאת לא מספיק פיזית, לא מספיק גבוהה ולא מספיק איכותית, והיא צועקת לגיבוי של שחקן מוכח ביורוליג, שכרגע חסר.
ושוב, כמו בעונה שעברה, חסרים בסגל הזה סטופרים הגנתיים, חסרים סנטימטרים וחסרה נוכחות בעמדה מספר 3. הזר הבא שיוחתם, אם וכאשר, וייכנס לנעליו של דשון תומאס, ייתן מושג טוב יותר באשר לסיכוי של מכבי לפרוץ את תקרת הזכוכית של הטופ 8.