שחקן העונות: מאור מליקסון, גיבור האליפויות השקט של הפועל באר שבע

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

אוהד פרץ למגרש, ורץ.

סדרן טס בעקבותיו, כמעט משיג, אבל לא. הסורר כבר עמוק על הדשא, ברחבה העמוסה של טרנר, ואנחנו כחצי שעה אחרי שריקת הסיום לאליפות השלישית ברציפות של הפועל באר שבע. הסדרן כבר נוגע, ומסמל בנחרצות: "החוצה". "רגע", הכריז האוהד - "תמונה עם מליקסון". מטרים משניהם עמד קפטן הפועל באר שבע, חסר חולצה, עם הילד בידיים. הסדרן ראה ושחרר את האוהד לעניינו. האוהד צילם סלפי, והמשיך לשוטט על הדשא. מבחינת הסורר והסדרן, "תמונה עם מליקסון" היתה שם קוד לא רק לסעודה אחרונה - מעשה אחרון לפני הסילוק; זה היה פטור, קלף "צא מהכלא". תמונה עם מליקסון? למה לא אמרת? אם כך, מותר לך לעשות הכול.

כי בבאר שבע של היום, מליקסון זה הכול. רק תגיד מליקסון, תוכל לאכול בלי לשלם. תוכל להחנות באדום-לבן. תוכל לשדוד בנק. ומליקסון קנה את המעמד הזה, כנראה בלי לנסות בכלל. הוא שחקן בית מחוץ לבית, אח חורג שהפך לאהוב יותר מהבנים הביולוגיים. אם באר שבע זו בל אייר, הוא ויל סמית'. ויום יבוא, וליד הפסל שייבנה בדמות אליניב ברדה, יוקם פסל נוסף, פסל חורג, אבל הכי משלהם.

אליפות שלישית ברציפות להפועל באר שבע, ואיכשהו מליקסון מצליח להדוף את התארים האישיים והמחמאות המיידיות. העונה הראשונה, הייצרית, היתה שייכת לברדה, הנסיך שהפריח את השממה; השנייה היתה הדומיננטית, החו"לניקית, היא מיגל ויטור - ובמקביל שיגעון הגדלות, הקושי לשמור את כל הכישרון בתוך הדלי, ומאור בוזגלו נשפך החוצה לבסוף; השלישית היא השוויונית, הקשה, הפצועה, העייפה. בסימן חנן ממן, הדלק שבא בינואר.

ולמליקסון לא נשאר.

אז זהו, שנשאר הכי הרבה שאפשר. כי היום אנחנו לא מסכמים עונה אלא שלוש. לא אליפות אלא טרילוגיה. ואם צריך להדביק פנים לשושלת הנבנית בנגב, מליקסון הוא הלוגו. הקפטן בעל כורחו, הג'וקר על הדשא ובמקלחת. הם קוראים לו "המאור הגדול".

לא שחקן העונה. שחקן העונות.

עוד בנושא

טרבל: הפועל באר שבע זכתה באליפות שלישית ברציפות וחמישית בתולדותיה
עושים משולשים: מספרי האליפות השלישית ברציפות של הפועל באר שבע
התוכניות של הפועל באר שבע לעונה הבאה: רשימת הרכש, והעוזבים
בכר ניצח על המקהלה, חנן ממן סחף וההגנה הרשימה: ציוני האלופה
אל תבנו על הבתים: הדרך הקשה של הפועל באר שבע לבתי ליגת האלופות
עושים משולשים: מספרי האליפות השלישית ברציפות של הפועל באר שבע

חצות הלילה, ומליקסון נשען על הקיר שמחוץ לחדר העיתונאים ובקושי מוצא את המילים. בדקות הקרובות ידקלם את אחד המונולוגים הכנים והמעניינים שיצאו מפיו. הוא מיד נזכר ב-2008, לא ייאמן שעבר כבר עשור. הוא היה בקושי בן 24 והרגיש שהעסק בורח.

"כבר סיימו לי את הקריירה", הוא אומר. "הייתי במכבי חיפה, ירדתי ליגה עם כפר סבא, ומה? התחלתי כוכב וכמעט נגמר. אז הגעתי לפה והאמת, לא הבנתי לאן אני מגיע. משחק גביע הטוטו, לאומית, 7,000 צופים ואני בשוק. מהר מאוד חזרתי לשמוח. החיבור היה מדהים מהרגע הראשון".

הקריירה הותנעה, אולי יותר מדי, ובינואר 2011 הוא התקדם לויסלה קרקוב. הוא זכה עמה באליפות פולין, ומשם הגיע לצרפת. פנטזיה? תחשבו שוב. "אם יש משהו שאני מתחרט עליו היום, זה שעזבתי את באר שבע", הוא מספר. "מצחיק, הא? זכיתי בתארים אישיים וקבוצתיים באירופה, השגתי דברים יפים, והנה אני מתחרט על זה שבשנים הכי יפות שלי לא הייתי במקום שאני הכי אוהב. שתבין - חשוב לי להצליח פה, דווקא פה".

איך אתה מסביר את החיבור הזה?

"אמיתי, אני לא יודע. אני מנסה לעשות את העבודה שלי, אני מופנם, שקט, אולי מתחברים לזה, נשבע שאני לא יודע".

בצרפת הקבוצה הידרדרה עד כדי פירוק והוא כבר אז עבד עם המנטליסט איתן עזריה.

"שמע, אני רוצה לחזור", אמר לו.

"מה בדיוק אתה רוצה?", שאל עזריה.

"יש הצעה גדולה ממכבי, הצעה ממש גדולה מלגיה ורשה, ויש את הפועל באר שבע, זה פחות כסף אבל…".

"איפה הכי בא לך להצליח?", כבר אז איתן ידע לכוון את הזרקור, ומליקסון נזכר איך אפילו לא היה צריך לענות - כי פתאום זו לא היתה שאלה. "ואז שמתי הכול בצד, וידעתי שאני חוזר לבאר שבע".

מיד אמר לסוכן דודו דהאן: "הם כל כך רוצים אותי, אני כל כך אוהב אותם - בוא נעשה את זה".

כששאלתי את אלונה ברקת על ההתלבטויות של מליקסון אז, היא נזפה. "הגזמת", אמרה, "הוא בן בית. מה קרה לך? זה היה ברור שזה או מכבי או אנחנו, הוא נכנס לחדר ולא נתנו לו לצאת. מאור זה משפחה".

אז הוא חזר, וזה התחיל נורא.

"זו היתה קטסטרופה", הוא נזכר באימה בעונת 2014/15, הראשונה שלו בקדנציה השנייה. הוא הגיע עונה לאחר שברדה ובוזגלו החזירו את באר שבע למפה, בערך, וגם עם שלושתם ביחד הקבוצה לא הצליחה באמת להפריע למכבי תל אביב בדרך לצלחת, והחרפה הגדולה באמת היתה ה-6:2 בגמר הגביע בחיפה - אבל הוא מתייחס לעונה כולה.

זה לא עוזב אותו. "אני אומר לך את האמת - זה פצע בלב שלא נסגר לי עד היום", הוא מתרגש. "האוהדים כל כך עודדו אותי וכל כך אהבו אותי וכל כך תמכו בי, ולא הצלחתי להחזיר. זו היתה הרגשה נוראית. הייתי פתוח עד העונה הזו ומאז משהו בי נסגר. עד עכשיו זה לא עבר לי, קשה לי להסביר את זה במילים. אגלה לך סוד עלינו, הכדורגלנים - כולם זוכרים עלינו את הקטעים החיוביים, אבל אנחנו, אנחנו זוכרים את השלילי. אני, כל מה שאני זוכר מהקריירה שלי זה את התקופות הלא טובות. וזו היתה עונה רעה - כל העונה. קראו לי בלוף, אמרו שאולי אעזוב. אל תשכחו את זה רק כי עכשיו אני מצליח. כשהגיע טוני וואקמה אמרו שברור שהוא ישחק, ובוזגלו ברור שישחק, ומליקסון? מקסימום על הספסל. עכשיו אני תמיד משחק אז שוכחים, אבל זה לא תמיד היה נראה ככה".

השינוי האמיתי הגיע כשבכר הגיע. "עוד במחנה האימון רציתי להראות לו שיש פה שחקן אחר, ואני צריך להגיד לו תודה כי הוא תמך בי מהרגע הראשון. כנראה שעשיתי רושם טוב". קליק. "כששרו את השיר שלי במשחק הראשון ידעתי - ידעתי שזו תהיה עונה גדולה".

אז שוב, בוא ננסה, תסביר לי את החיבור, את האהבה של האוהדים אליך. אתה לא מפה אפילו.

"אני גם לא יכול להסביר את האהבה שלי אליהם, זו אהבה ללא גבולות, אני אוהב אותם עד עמקי נשמתי. אני מסתובב בעיר ואני בהלם. רק אחרי שאסיים עם הכדורגל אבין מה היה פה. אני מפחד לחשוב על זה יותר מדי, שזה לא יפריע לי".

כנראה שזה לא ממש מפריע, כי בשקלול יכולת, זמינות והכי חשוב - הזדהות - אין עוד מלבדו. טופ-5 בהופעות ובכיבושים בשלוש שנות שליטה, והעונה רק אוגו השלים יותר דקות ממנו, וגם זה בקושי חצי שעה. כשצריך, מליקסון ה"פציע" יודע להיות שם, ובכלל, הוא הרי מתמחה בדברים שלא רואים בסטטיסטיקה.

בכר הרחיב על כך אתמול במסיבת העיתונאים, כשמולו מליקסון, מתבונן מקרוב. "למרות כל ההצלחות המועדון הזה משתדל להקפיד לשמור על צניעות, לעבוד בלי להשתחצן, ואני חושב שהוא הדוגמה לכך", אמר המאמן על מאור. "השנה הוא הקריב מעצמו המון, הוא עשה מעל ומעבר". גם גיא חיימוב נדרש לנושא: "מאור עושה דברים בשקט, בצניעות. זה הכוח של המועדון, ובגלל זה מאור באמת מסמל את הפועל באר שבע".

ואז שאלתי את מליקסון על כך, מולם. ומליקסון דיבר על כולם, על הקבוצה, על כל מה שהם עברו השנה, ביחד. על החלק שלו? פחות.

"תראה איך הוא ענה לך", פירשנה הבוסית ברקת. "הם מדברים עליו שלוש דקות, בפנים שלו, והוא מדבר על הקבוצה. זו באר שבע, זה מליקסון, זו המנהיגות שלו. הוא תמיד ידבר על כולם ורק לא על עצמו. אף פעם לא ייקח קרדיט. אנשים לא יודעים כמה הוא נתן וכמה הוא עזר, הוא מדהים. תחשבו רגע - למה כל האוהדים מתים עליו? למה?", שאלה וענתה:

"כי הוא מייצג בדיוק את אוהדי הפועל באר שבע. צניעות, שקט ובלי כל ההו-הא".

"צריך לזכור שאיבדנו את צדק, איבדנו את ברדה, שני מנהיגים מאוד משמעותיים בחדר ההלבשה", אומר בכר. "פתאום הכול היה עליו", מוסיף חיימוב.

"העונה זה יצא כי הייתי חייב", מליקסון מדבר על סרט הקפטן והתפקיד שירש בלי לבקש. "זה לא אני, אני מעדיף את הפינה שלי, את השקט. בעונה הראשונה, כשגיא עזורי רצה לתת לי את הסרט, לא רציתי, כי ידעתי שזה יוציא ממני צדדים שאני פחות אוהב. הפעם הייתי חייב. זה מצחיק כי כולם מכירים אותי כשטותניק מחדר ההלבשה. פתאום אני צריך להיות המוטיבטור".

ובכל זאת, כשמישהו היה צריך להסתובב עם החולצה של צדק זה תמיד היית אתה.

"שיר הוא יותר מחבר, הוא אח שלי. מה שקרה לו זה חוסר מזל. מצחיק לשמוע מה שאומרים מסביב. זה חוסר מזל, לא יותר מזה. כואב לי עליו כי הוא לא עשה כלום והוא צריך היה להפסיד שנה שלמה. אנשים לא מבינים כמה זה קשה. אף אחד לעולם לא יבין איך הוא מרגיש, אבל הוא תמיד חלק מאיתנו".

בלי לשים לב הוא כבר בן 34 באוקטובר. איפה ימי יבנה ואיפה היום. החלום שוב יהיה הצ'מפיונס, מפעל שחמק ממנו כבר שלוש פעמים. "אני כבר לא ילד", הוא מודה, "כשאתה חווה את הדברים האלה בגילי אתה מעריך את זה יותר. ליגת האלופות היא פצע פתוח, אני זוכר איך בכיתי…" והוא שוב חוזר אל השלילי. "אמרתי לך שאני זוכר רק את הדברים הרעים…".

אז הנה, הוא קיבל עוד צ'אנס, והגיוני להמר שסרט הקפטן ימשיך להיות על הזרוע.

"הוא גאון", מחמיא הקפטן במיל' ברדה. "שיחקתי עם שחקנים גדולים בקריירה והוא ללא ספק גבוה מאוד ברשימה. שיהיה ברור - מליקסון זה אחד בדור".

שלוש שנים בלב היה להם חור, הם שרים.

עד שבא מאור וסתם אותו. לגמרי.

orenjos@walla.co.il