איבד את הייחוד: ההבדל בין שתי הקדנציות של מוריניו בצ'לסי

בווידאו: לסטר מנצחת את צ'לסי ושולחת את מוריניו הביתה

דידייה דרוגבה פרץ בבכי חסר מעצורים, ג'ון טרי התקשר לפרנק למפארד באמצע הלילה כדי לגבש חזית אחידה ולשכנע את רומן אברמוביץ' להשאיר את המנג'ר בתפקידו. אוהדים אירגנו הפגנות סוערות, ואלפים קראו ברחובות: "אנחנו רוצים את המיוחד!". ההלם היה מוחלט. כאשר ז'וזה מוריניו פוטר מצ'לסי בשעת לילה מאוחרת מאוד ב-20 בספטמבר 2007, החלק הכחול של לונדון – והממלכה כולה – הוכו בתדהמה. "חשבתי שז'וזה יישאר כאן 10 שנים, הכל עבד באופן מושלם. אני בדרך כלל לא מתרגש מחילופי מאמנים, כי זו תופעה שכיחה בכדורגל, אבל במקרה הזה מדובר ביותר ממאמן. חבר קרוב עוזב אותנו", אמר למפארד.

לא, אין כאן שום תחושת דז'ה וו. ב-17 בדצמבר 2015 איש לא הופתע כאשר התפרסמה הודעה מסודרת על פיטוריו של מוריניו, בשעת צהריים שגרתית. אף אוהד לא הפגין מול משרדיו של רומן אברמוביץ'. שחקנים לא התקשרו זה לזה בבהלה, אף אחד לא בכה בחדר ההלבשה, וספק אם מישהו הזיל דמעה אחת. אפילו אצל אלה שעדיין שומרים פינה חמה בלב למנג'ר הפורטוגלי שיחררו אנחת רווחה, בסתר. ב-2007 היתה זו תחושה כללית של אסון, ב-2015 זו תחושת הקלה.

מדברים עכשיו בכל פינה על קללת העונה השלישית של מוריניו, כיצד הוא מתיש לכאורה את שחקניו פיזית ומנטלית, ואיך כל העסק קורס אחרי השיא בעונה השנייה. ובכן, לתיאוריה הפופולרית הזו אין כל קשר למציאות. עונת 2006/07 – בה הגיע מוריניו בפעם הראשונה בחייו לעונה שלישית מלאה במועדון כלשהו – היתה אמנם מעט פחות טובה מקודמותיה, אך בהחלט סבירה אפילו בסטנדרטים הגבוהים שלו.

צ'לסי הפסידה אז רק שלושה משחקים בפרמייר-ליג, היא הייתה במקום השני במשך כל העונה ונתנה פייט גדול למנצ'סטר יונייטד במאבק על האליפות. חמישה מחזורים לסיום העונה עמד הפער בפסגה על שלוש נקודות, ובנוסף, העפילו הכחולים לחצי-גמר ליגת האלופות, שם הודחו בפנדלים על ידי ליברפול. חדר ההלבשה נותר מגובש, מאוחד ומלוכד מאחורי המנהיג הבלתי מעורער. הכל היה תקין, כפי שהעיד לימים למפארד – למעט מתיחות מסוימת בין מוריניו לאברמוביץ' בענייני רכש, והמנג'ר סיים את דרכו רק בתחילת העונה הרביעית לנוכח דיווחים על קנאתו של הרוסי בו. לעומת זאת, החודשים האחרונים היו קטסטרופלים בכל היבט אפשרי.

אז מה בעצם קרה כאן? מדוע התסריט ב-2015 שונה ב-180 מעלות מזה של 2007? יש לא מעט סיבות לכך, אבל קל מאוד לשים את האצבע על המרכזית והחשובה מכולן - מוריניו הוא שהשתנה. מוריניו גרסת 2015 לא מזכיר במאומה את המיוחד מודל 2007. ההתקפות על שופטים והמשחקים הפסיכולוגיים עם היריבים נותרו אמנם כשהיו, אך יש הבדל תהומי בין התנהלותו אז לבין גישתו כיום בכל הקשור ליחסיו עם השחקנים ואנשי המועדון שלו עצמו.

הגישה שהביאה למוריניו הצלחה אדירה בתחילת הקריירה ניתן להגדיר בשתי מילים – "כולם נגדנו". זו המנטליות שטופחה בפורטו, בצ'לסי ובאינטר. היא גיבשה את השחקנים מאחוריו, ואפילו מרקו מטראצי צולם מתייפח על כתפו של מוריניו בסצנה מפורסמת כאשר הפורטוגלי עזב את סן סירו בקיץ 2010. את הגישה בקדנציה השנייה בסטמפורד ברידג', ובמיוחד בתחילת העונה נוכחית כאשר הכל התפרק לפורטוגלי בידיים, אפשר גם כן לסכם בשתי מילים – המנטליות ששידר היתה "כולם נגדי". במקום פראנויה קבוצתית מדומה, היתה זו פראנויה אישית אמיתית. וכאשר המנג'ר הפראנואיד לא מהסס להשפיל את שחקניו ועובדיו בפומבי, אפילו אידיוט לא יצפה ללכידות בחדר ההלבשה.

פעם מוריניו הלך עם שחקניו באש ובמים וגיבה אותם בתקשורת גם כאשר טעו. הוא לקח, כמובן, קרדיט לא מבוטל לעצמו ופיאר את תדמיתו, אך ידע לשמור על איזון ולחלוק את ההישגים עם חניכיו. בקדנציה השנייה בצ'לסי זה לא היה כך מלכתחילה, ודי להיזכר בדרך האכזרית בה טופל חואן מאטה לפני שנזרק למנצ'סטר יונייטד חצי שנה אחרי שובו של הפורטוגלי. עם הזמן, התופעה הלכה והחריפה, והעונה הגיעה למימדים בלתי נסבלים. השחקנים ספגו האשמות פומביות על בסיס שבועי, ולא קיבלו גיבוי מינימלי. אפשר לכתוב על כך ספר שלם, וזה לא המקום לפרט את כל המקרים, אז נתמקד בשניים החשובים ביותר.

הראשון התרחש במשחק הליגה הראשון, עם המתקפה החזיתית חסרת התקדים על הצוות הרפואי ועל אווה קרניירו. היה זה חטא בלתי נסלח במובנים רבים, וכתבתי על הכל כאן בזמן אמת. מאוחר יותר התפרסמו צילומים בהם נצפה מוריניו מכנה את הרופאה "בת זונה" במהלך המשחק עצמו. צריך לקבוע מפורשות – היתה זו עילה מוצדקת לפיטורים כבר אז, באופן מיידי, הן בשל התנהגות מבישה שהכתימה את המועדון, והן בגלל שהיא חשפה את המתח העצום ששרר בין המנג'ר לכל מי שתחתיו, כולל השחקנים.

הפופולריות של קרניירו בקרב כוכבי צ'לסי ידועה היטב. הדחתה היוותה פגיעה אנושה במרקם העדין בחדר ההלבשה, וכדור השלג החל להתגלגל בדרך להתרסקות בלתי נמנעת. לכן כדאי היה לעצור אותו כבר אז, ולא להיגרר לארבעה חודשים של סיוט מתמשך. אבל איך אפשר לפטר מנג'ר שזכה זה עתה באליפות וחתם על חוזה חדש לארבע שנים? אברמוביץ' וההנהלה היו במלכוד, ולא היו מסוגלים לבצע את המהלך המתבקש, הם נאלצו לתת גיבוי למוריניו.

ואז, אחרי אינספור אמירות עוקצניות כלפי שחקניו בתקשורת, הגיעה מסיבת העיתונאים ההזויה בתום הפיאסקו בלסטר – הפסד הליגה התשיעי ב-16 משחקים. מוריניו קבע בה שהוא חש "נבגד" והפיל את כל התיק על הסגל. "בעונה שעברה עשיתי עבודה נהדרת. לפעמים אני חושב שעשיתי עבודה כה מדהימה שהבאתי את השחקנים לרמה שאינה הרמה האמיתית שלהם, והם לא הצליחו לשחזר אותה העונה. האפשרות השניה היא שהעונה הנוכחית החלה רע, והשחקנים מצאו את עצמם במצב בו הם לא מפחדים מירידה, אבל אין להם מוטיבציה להיות אלופים או לחשוב על לסיים ברביעיה הראשונה".

הפורטוגלי הסביר לעיתונאים ששני השערים של השועלים נבעו ממהלכים שנלמדו באימונים, ושחקניו בכל זאת לא מילאו את ההוראות. הוא רמז שאדן הזאר ביים פציעה חמורה כאשר ביקש להתחלף במחצית הראשונה. המסר היה חד מתמיד – "כולם נגדי". מוריניו הצהיר קבל עם ועדה – אני מושלם, אני עושה את העבודה, אני נותן את ההנחיות הטקטיות המדויקות, והם חסרי מוטיבציה, הם לא עושים את עבודתם, הם מתחמקים ובורחים מאחריות, הם בוגדים בעבודתי. איזה יופי! ואז, הוא הדגיש את רצונו להישאר בתפקידו, על אף שידע היטב כי האמירות האלה לא מותירות לאברמוביץ' ברירה. כפי שהסביר אתמול המנהל הטכני מייקל אמנלו: "לא רק התוצאות גרועות, אלא ניכר נתק ברור בין המנג'ר לשחקנים, ולכן הרגשנו שזה הזמן לפעול".

השאלה המסקרנת ביותר היא מה גרם לשינוי הקיצוני באופיו של מוריניו? מדוע זנח את הגישה שהביאה לו הצלחה ועלה על המסלול המהיר לריסוק תדמיתו? נדמה שיש שתי סיבות לתופעה. ראשית, תחושת עליונות אמיתית התחלפה אצל מוריניו בסוג של תסביך נחיתות, לאור כשלונו להגשים את שני החלומות הגדולים בחייו – לאמן את ברצלונה ולאמן את מנצ'סטר יונייטד. הוא הרגיש שהמשרה בקאמפ נואו מחכה לו בקיץ 2008 אחרי עזיבתו של פרנק רייקארד, אבל יוהאן קרויף ושותפיו העדיפו את פפ גווארדיולה, והדבר גרם למוריניו לשאוף בכל כוחו לנקמה. ההתמקדות בפפ הייתה כה חולנית שאפילו אחרי הזכייה באליפות במאי הוא הוא הצהיר ברמז עבה: "הייתי יכול לבחור בקבוצה אחרת בליגה אחרת, שם קל יותר לזכות. אולי בעתיד אהיה חכם יותר, ואאמן קבוצה בה גם האפסנאי יכול לזכות".

ב-2013 הכין את עצמו מוריניו למשימה באולד טראפורד, אך נדהם לגלות כי דייויד מויס הועדף על פניו, בעוד בובי צ'רלטון מסביר שאופיו של המיוחד גרם לפסילתו. זו היתה מכה קשה מאוד לאגו הפגוע ממילא. לצד חוסר היכולת להתעלות על גווארדיולה, גרם הדבר למוריניו, שהיה פעם בטוח מאוד בעצמו, להוכיח מי הבוס באופן מלאכותי. פעמים רבות זה בא על חשבון השחקנים.

התקופה בת שלוש השנים בריאל מדריד השפיעה רבות על הפורטוגלי. הגישה המנצחת מצ'לסי ואינטר לא הסתדרה עם המורשת בסנטיאגו ברנבאו, והוא נתקל בהתנגדות שחקניו למוטו "כולם נגדנו". מערכת היחסים עם איקר קסיאס, סרחיו ראמוס וכוכבים נוספים היתה עכורה, ומוריניו ידע היטב שהם חזקים ממנו מבחינות רבות. הפעם לא הסתכלו עליו השחקנים בפה פעור ולא ראו בו מנהיג דגול, והוא מצידו הרגיש נרדף. במדריד חווה מוריניו לראשונה בקריירה מחנאות בחדר ההלבשה. מאחר ולא יכול היה להתגבר עליה, הוא למד לנצל אותה לטובתו האישית. היו לו לא רק אויבים חיצוניים שהמציא בעצמו, אלא אויבים פנימיים אמיתיים.

מסתבר שלא קל להשתחרר מההתמכרות הרעילה זו. גם בקדנציה השניה בסטמפורד ברידג' המשיך מוריניו לחפש אויבים פנימיים בסגל, לחשוש מהדלפות לתקשורת, משחקנים שלוחשים בגנותו מאחורי גבו. ומי שמחפש אויבים כאלה, הרי שימצא בשפע, זו נבואה שמגשימה את עצמה. ואז, כמו בברנבאו, היתה רק דרך אחת לאחות את הקרעים – להעזיב את המאמן. ב-2007, הוא הלך כמו גיבור על, ב-2015, הוא סיים כמו דיקטטור שחצן ומאוס.

לסיום, מעניין לראות איך הגורל יודע לסדר את הכל ולהדגיש את הנקודות החשובות. יש אירוניה גדולה מאוד בכך שהעונה של מוריניו החלה בתקרית קרניירו בעקבות הטיפול בהזאר, והנה לכם – הבלגי נפצע באמת במשחקו האחרון. אירוניה גדולה עוד יותר נעוצה בכך שקלאודיו ראניירי היה האיש שניצח את מוריניו ביום שני. האיטלקי, שהוחלף על ידי הפורטוגלי בצ'לסי ב-2004 וספג ממנו מאז אינספור עלבונות שפלים ולא מוצדקים, מוביל כעת את הטבלה עם לסטר, והוא זה ששלח את מוריניו הביתה באופן סופי ורשמי. הביטוי צדק פואטי מעולם לא היה מתאים יותר.