חייב לעצור את זה: סיכום מחזור ליגת העל

הדבר הראשון שצריך לעניין את אריאל הרוש כעת הוא איך להפוך את פתיחת העונה המצוינת שלו לעונת מצוינת של ממש. ההשפעה של פרשת הצ'צ'נים עליו רק הולכת ומשתפרת. תחילה, באומץ שגילה כבן אדם שמתעקש ללכת עם האמת שלו. אחר כך באופן שבו ידע לשים הכל בצד ולסלוח, כי להבדיל מכל אלו שניסו לחמם אותו הוא מבין שהאנשים האלה שאיתם גדל הם ברובם טובים. עכשיו מגיע גם התגמול האמיתי: הרוש הבשיל, התבגר, התייצב, והוא כיום השוער הישראלי הכי טוב, ולרוב גם השוער הכי טוב בליגה. רק מההצלות שלו מתחילת העונה אפשר להרכיב קלטת שתוציא אותו בקלות לחו"ל.

הדבר השני שצריך לעניין את הרוש הוא איך לצאת מבית"ר ירושלים כמה שיותר מהר, כבר בסיום העונה הקרובה. גם בסיטואציה הנוכחית, שבה בית"ר מתבוססת בתחתית, הרוש מצליח להבליט את האיכויות שלו. בכל משחק יש לו כשלוש הצלות כבירות, אבל הוא גם חייב לקחת בחשבון את הנזק שלהן. שוערים שעוברים חווית תחתית באופן קבוע, עלולים להישאר עם צלקת או נכות מסוימת. הם מתרגלים לספוג בסיטונות, בזמן שכולם מדברים על השערים שמנעת. הם סופגים את המנטליות ושוכחים לנצח, למרות שאת האשמה להפסדים מפילים על אחרים. הרוש צריך יום אחד להיות שוער מנצח. שוער נבחרת. אולי שוער של קבוצה ישראלית בכירה שתיאבק על האליפות. שנים רבות מדי בתחתית עלולות לעצב אותו בצורה לא נכונה.

הדוגמה הכי קרובה לכך היא אולי בוני גינצבורג. הפרשן האיכותי של ימינו היה שוער נבחרת ישראל גם כשהגיע מקבוצות תחתית. השנים הללו עיצבו לא אחת הזיכרון שהוא השאיר אחריו והחדירו בו לא מעט הרגלים מוגזמים מדי של ספיגת שערים. גם דודו אוואט לא השתבח עם השנים בהן בילה בתחתית הליגה הספרדית, ועונת הירידה במאיורקה הייתה ללא ספק קשורה לירידה ברמה שלו כשוער נבחרת ישראל. הרוש חייב להבין איזה נזק עונות בתחתית יוצרות לשוער עם יומרות גדולות. זו צריכה להיות העונה האחרונה.

בהפועל תל אביב חוששים מהדרבי

מאמן וולין הפולנית נפגש עם אנדרה פילאבסקי

הטקס לזכר אריק איינשטיין: רגע אחרי רגע

דריו פרננדס מועמד לחזור לבית"ר ירושלים

הקאמבק של מאור בוזגלו בהפועל באר שבע הוא אולי הגדול ביותר שראינו בליגת העל בשנים האחרונות. אנשים מקבלים כמובן מאליו את יכולתו הנוכחית של ילד הפלא שהם ראו בצעירותם, אבל הם שוכחים מה קרה עם מאור בוזגלו בארבע השנים האחרונות. כששחקן חוזר לשחק אחרי שנה קשה, אומרים שייקח לו זמן להסתגל. בוזגלו הגיע לעונה הזו אחרי ארבע שנים בעייתיות. לא אחת. שנתיים טראומטיות במכבי תל אביב, שנתיים מאכזבות באירופה. בוזגלו, לא רק בזכות העובדה שהעול המנטלי הוא בעיקר על ברדה, מחק את כל זה תוך כמה משחקים. הוא משחק את הכדורגל הכי טוב בקריירה שלו, מוכיח שהשם הרע שלו הוא בעיקר סטריאוטיפ, תוך ניפוץ סטיגמה אחר סטיגמה: מהטענה שהוא נרקיסיסט מדי כדי להיות חלק מנצח ממסגרת קבוצתית ועד לשמועות המוקדמות על מות הקריירה שלו.

הקאמבק הזה כל כך גדול, שבוזגלו הצליח למחוק ב-12 מחזורים ארבע שנים לא פשוטות, והחזיר את הקריירה שלו לאותה נקודת התחלה, נקודת זינוק שממנה רק דברים טובים יכולים לקרות לך. אליפות עם הפועל באר שבע תכתיר לגמרי את הקריירה שלו ותהפוך אותה להצלחה, לשחקן שעמד בכל הציפיות האלה. כדי שזה יקרה, בוזגלו צריך להחזיק אצבעות למכבי תל אביב ביום חמישי בליגה האירופית. אם מכבי תל אביב תעבור לשלב הבא באירופה, ואולי גם תטפס אחר כך סיבוב נוסף, קשה יהיה לראות כיצד כל זה לא גורר אחריו נזק בליגה. עוד שני שלבים, ומכבי תל אביב בהחלט תוכל להגדיר זאת כמסע מופלא באירופה. מסע מופלא באירופה הוא שווה ערך לקמפיין לא יציב בליגה. מי שראה כיצד הפועל באר שבע ובוזגלו מנצחים בהילוך שלישי את הפועל חיפה הלא רעה בכלל, מבין שייתכן שיהיה מי שינצל את הסיטואציה הזו.

אבל גם אם לא, הקריירה של בוזגלו חוזרת העונה לנקודה הנקייה, הטהורה, נקודת ההתחלה. כל קבוצה ישראלית שחולמת על שחקן שישדרג אותה כבר לא תחשוב פעמיים לפני שהיא נלחמת עליו. כולל אפילו מכבי חיפה. כן. לפעמים סטיגמה היא רק סטיגמה.

לייטב לוזון צריך לתת זמן חסד כמאמן. העובדה שהוא קיבל את התפקיד בגלל שם המשפחה, היא בעיקר צרה של מכבי פתח תקווה וההיסטוריה שלה, ולא של אף פרשן ששונא את משפחת לוזון. כל עוד האנשים האלה מחיים את מכבי פתח תקווה, זכותם למנות גם את האחיינית למאמן הקבוצה. היחידים שרשאים באמת למחות הם אוהדי הקבוצה, ששואלים את עצמם היום יותר מכל יום אחר: האם זה באמת שווה את זה? האם הכתם שבהחלטות כאלה על היסטוריה מכובדת למדי שכוללת את גאול מכליס, אליעזר שפיגל, זאב זלצר, אייל בגלייבטר ועוד, שווה את זכות הקיום שמגיעה כתוצאה מהקשר עם הלוזונים? האם הפעם הם לא חצו קו אדום בסטטוס קוו הבעייתי הזה?

ייטב לוזון נשען לא מעט על ההצלחה של גיא לוזון, וייתכן שבאמת הוא יהיה כזה בעוד מספר חודשים. אלא שכבר עכשיו צריך לשאול כמה שאלות: האם לשני האנשים יש את אותה כריזמה? שניהם החלו כמאמני נוער, אבל לא כל מאמן נוער טוב יכול להפוך למאמן בוגרים משפיע. יתרה מזו, גיא לוזון קיבל את מכבי פתח תקווה בתקופת מפנה למועדון, אולי התקופה הכי יפה אי פעם. ייטב לוזון יורש את הקבוצה הכי גרועה בליגה. ממש כך. גרועה יותר מרמת השרון, מבורדקת יותר מבני יהודה, חלשה יותר מבית"ר ירושלים. נכון, באף סיטואציה אחרת הלוזונים לא יכולים היו להחליק החלטה כזו מאשר משבר עמוק. אבל האם הם לא מכשילים ככה את הבן האהוב של יו"ר ההתאחדות? האם הם לא נותנים לו קבוצה שאי אפשר להצליח איתה?

ייתכן שאחרי חודש ינואר השאלות האלה יקבלו טוויסט חדש. אבל דבר אחד מתחיל להיות מובטח. אם הלוזונים ימשיכו להיכשל מקצועית וארגונית במכבי פתח תקווה, ולרמוז כל הזמן שהשנים היפות עם אלברמן ועומר גולן היו סטיות תקן, להחלטה על ייטב לוזון תהיה השפעה על האופן שבו אוהדי מכבי פתח תקווה יקבלו את מרותם. עדיין, אנשים שוכחים, מדובר בקבוצה עם היסטוריה של הישרדות מכובדת הרבה לפני הלוזונים. אחרי עונות קשות בתחתית, עונת ירידה, עונה לא כיפית בלאומית, ועונת חזרה מבישה שבה מכבי פתח תקווה היא עדיין הקבוצה הכי גרועה בליגה – מישהו עוד יכול לקחת בקרוב את הספק הזה צעד אחד קדימה.

1. יש משהו מאוד יפה, כמעט מיסטי, באופן שבו אנחנו מדברים על מישהו שמת. יש כאלה שמתגרדים מרוב צביעות כאשר כל איש שהלך לעולמו היה "אדם מיוחד", "בחור טוב", אבל זה בעצם הקסם של העניין: ברגע אחד אנחנו מתעלמים מכל המסכות החברתיות ומסתכלים על הנפש כמו שהיא. לפני שקלקלו אותה. לרגע אחר, הבסיס ממנו הכול נוצר מתגלה ומתייצב, ללא שום תוספות. זה משהו שאפילו חזק מאיתנו. כאשר מדובר באמן נערץ, כפי שקרה בחודש האחרון עם אריק איינשטיין וספי ריבלין, המחוות שלך כמלווה אחרון הופכות אפילו גדולות יותר. גם הציני שבאנשים, לא יכול היה להישאר אדיש למה ששני האירועים האלו יצרו מסביב: אנשים נפתחו, בכו, הורידו מעליהם את השריון וסיפרו על הצד הפגיע והחם שלהם. את הצוואה של איינשטיין וריבלין תרגמו, מן הסתם, גם לשפת הספורט. טקסים, הודעות, סרטים שחורים, ובעיקר מסר אחד ברור: לא חייבים לשנוא כל כך את האחר. גם בעבר היריבות בין שתי הקבוצות הייתה פסיכית, אבל היה בה מרכיב שפוי. בדרבי הקרוב כל זה יעמוד למבחן ראשון. מבחן קטן, מבחן ראשון, אבל מבחן: האם כל האנשים שנזכרו ברוחם המיוחדת של שני ענקי הדור מסוגלים בדרבי עצמו לא לחצות יותר קוים אדומים. בלי שירי שואה, בלי טועמה מחבל, בלי אוהדים צהובים מרביצים לאוהדים אדומים, ואוהדים אדומים אורבים לאוהדים צהובים. האם משהו מאותו קסם ישן שאפיין את הדרבים הישנים יכול לשרות על הדרבי הזה? האם באמת משהו מאותה גישה יחדור לקיצוניים שבשני הצדדים?

2. אוהדי הפועל תל אביב נוהגים לומר שהדרבי הוא מעל הכול. להבדיל מאוהדי מכבי, הם מתכוונים הרבה יותר למשפט הזה. סביר להניח שרוב אוהדי הפועל תל אביב יעדיפו לנצח ביום שני ולהפסיד את כל המשחקים אחר כך, העיקר לנקום על הרביעיות המשפילות מהעונה שעברה. עליהם רק לזכור דבר אחד: אם יש משהו שמתקרב להשפלה הזו, זה השיח שעולה מתוך המועדון, לפיו הדרבי יקבע את עתידם של דמארי ואולי גם שכטר בהפועל תל אביב. לא יכול להיות דבר מעליב יותר להיסטוריה והעתיד של מועדון הפאר הזה. האם משחק אחד זורק לפח תכניות של עונה שלמה, תכניות שאמורות להביט גם לעתיד הקרוב. אם היה מדובר בהפועל אשקלון, מכבי הרצליה ואפילו מכבי פתח תקווה – צורת מחשבה כזו היתה מתקבלת על הדעת. אבל לא בהפועל תל אביב. אם מישהו במועדון הזה חושב שזה יוסיף מוטיבציה לשחקנים ולאוהדים לקראת הדרבי, מוטב שיחשוב שוב.