18:45. הכנות לערב כל כך עמוס חייבות להתבצע מראש. שלושה אירועי ספורט מרכזיים עמדו להתרחש כמעט בו זמנית, וברשותנו הייתה רק טלוויזיה אחת. מיד צורפו לחמ"ל לפטופ מחובר לרשת, בקבוק ג'יימסון כמעט מלא, מספר כוסיות עם קרח, 8 משולשי פיצה, שלוש קופסאות סיגריות ו-200 גרם שחורים. ערב קשה ומאתגר עמד בפני חובבי הספורט, וכדי לעמוד במשימה נדרשנו לגלות דבקות במטרה וזפזופ אחראי. ההחלטה האסטרטגית הראשונה התבררה כקריטית להמשך: מוותרים על כדורסל נשים!
אל תפספס
מצב רוח פסימי
20:30. הקהל בבית דרוך ומוכן לשלוש שעות אינטנסיביות של ספורט מזוקק, אבל מצב הרוח פסימי. אף אחד מהמהמרים לא מוכן לשים כסף על הישראליות. הליינים מראים שהן הולכות לקבל בראש, הפרשנים מזהירים מהמחלה של חיפה, מהריקבון של מכבי, ומ-60 אלף סקוטים מ"לב אמיץ" שיילחמו בהפועל. השאלה היחידה הייתה מי עומדת לספוג את ההשפלה הגדולה ביותר. התכוננו לרע ביותר.
מוסקבה ביפו
20:45. כשמסודי ודוידוביץ' עלו למגרש עם הצעיפים הירוקים המוזרים האלה סביב הצוואר, זה אכן נראה רע. 17 מעלות בחוץ, רוח נעימה מנשבת בעיר יפו, ושני הלבנטינים התעטפו כמו היו בכפור של מוסקבה. למה?
אל תפספס
אל תפספס
20:58. בדקה ה-13 של המשחק התברר שזה רק חלק מהתחפושת. הפאסון האירופי של הצעיפים, והחליפות, והאורחים הרוסים בתא הכבוד בבלומפילד, הוא מה שהניע את חיפה. המפעלים האירופיים הם הדבר היחיד שיכול לגרום לה לשחק כדורגל. הירוקים הראו שוב שהם חייבים אתגר רציני בשביל להתעלות או למצות את הפוטנציאל. מליגת העל הם כבר משתעממים, האווירה בגביע אופ"א תפורה עליהם. היא כל כך ייחודית ולא צפויה, שאפילו קולאוטי מסוגל לכבוש.
ואז התחיל היורוליג
21:45. המתח בבית מתקרב לשיאו, כשהדילמה הראשונה עולה. משחקה של מכבי בכדורסל נפתח ברומא, ועמו ההתחבטויות באיזה אירוע ספורטיבי לצפות. הסכנות שבזפזופ בין שני משחקים מקבילים ידועות לכל הנוכחים בחדר. הניסיון מליגת האלופות מוכיח שחובה להתמקד אך ורק במשחק אחד, ולחכות בסבלנות לתקצירים. אין ברירה. זפזופ מיותר ימנע מהצופה להתרכז כראוי, ולפי חוקי הנאחס, בכל פעם שתעביר ערוץ תפספס אירוע משמעותי מהמשחק המקביל. ההחלטה שהתקבלה הייתה לוותר על הכדורסל ולהישאר עם חיפה. מאוחר יותר התברר כי להחלטה היו השלכות היסטוריות: החיבור האוטומטי של הכדורסל עם ימי חמישי אבד; הקבוצה של שמעון מתרחקת מהעם; מכבי כבר לא קונצנזוס. כבר הרבה זמן הכדורסל לא נראה כל כך לא רלוונטי.
אל תפספס
מישהו חייב לוותר
22:28. הפועל החלה במשחק מול גלזגו, והמסך החל להתפצל. שלושה משחקים במקביל עלולים להוציא חובב ספורט משלוותו. המאפרה מתמלאת, בקבוק הוויסקי מתרוקן, המוח מתקשה לעכל את כל האירועים. אי אפשר להתמודד עם כזה עומס רגשי. אחת מהקבוצות הייתה חייבת להיכנע, להרים ידיים, לפרוש מהמירוץ. אבוקסיס נידב את הפועל.
אל תפספס
מחווה לדי-ג'יי
22:31. שיטוט באינטרנט העלה שדניס ג'ונסון מת. כשספורטאי נערץ עליך נפטר, אתה קולט כמה הזדקנת. המחשבות נודדות אל העבר, אתה נזכר בסלטיקס הנפלאים של שנות ה-80, בבירד ובמקהייל, בבוסטון גארדן, ביריבות עם הלייקרס, במוזיקה של ה-NBA בערוץ 1. די-ג'יי היה אומנם חוליה די אפורה במכונה של הסלטיקס, אבל שימש כמנוע והנשמה של אותה קבוצה מפוארת. ואז אתה מביט במרקע ורואה את ביינום וירטין. מזל שאתה זוכר את די-ג'יי. מזל שאתה זוכר איך אמור לשחק רכז בקבוצת כדורסל.
אל תפספס
רוני לוי משתגע
22:35. שריקת סיום בבלומפילד. היתרון היה שביר, צסק"א הייתה קרובה, אבל חיפה החזיקה מעמד. כמה עדין הוא המרווח בין ניצחון להפסד. שער קטן לצסק"א היה שולח את רוני לוי הביתה ואת מסודי לקונגו. אבל השער הזה לא הגיע, והרגשות התפרצו. רוני לוי, שהושפל על ידי האוהדים המפונקים, כמעט הוריד חולצה מרוב שמחה. אלן מסודי, שעד לא מזמן דיבר על התאבדות, התחבק עם כל הקולגות שהדליפו עליו. גם שונאי חיפה לא יכלו שלא לשמוח בשביל השניים האלה. הריאלים ידעו שהאופוריה כנראה זמנית.
אל תפספס
שרית חדד בסקוטלנד
22:40. המעבר החד מבלומפילד לאייברוקס סיפק את הרגע הטלוויזיוני של הערב. שרף ואיינשטיין (שהדינמיקה ביניהם דורשת תחקיר בפני עצמו) החלו לשדר מעמדת השידור באיצטדיון בישראל את משחקם של האדומים בסקוטלנד. צהלות השמחה של אוהדי חיפה עדיין נשמעו בבירור ברקע והיוו פסקול מוזר למשחק של הפועל. וכך נוצר השילוב המדהים בין הג'ינג'ים השיכורים באיצטדיון אייברוקס לבין קולה של שרית חדד. מעולם הופעה ישראלית בחו"ל נראתה כל כך הזויה ולא קשורה. עד שאבוקסיס התחיל עם ההופעה שלו.