כשהשליליות הופכת לאידיאולוגיה

בסביבות הדקה ה-80 למשחק בין ישראל ליוון נמאס לרמי וייץ מברק יצחקי. בתגובה לפעולה לא מוצלחת של חלוץ בית"ר ירושלים זעק השדרן: "אני לא מחזיק ממנו". בדקות הבאות עסק וייץ בוויכוח עם הפרשן שלמה שרף על יכולותיו של הנער מאשקלון, במקום להתרכז במשחק. וייץ לא שידר את משחק הנבחרת - הוא התלונן אותו. הוא רטן, התעצבן, גער ולכלך, כחלק מהטרנד ההולך ומתעצם בתקשורת הספורט המשודרת, שנמשלת על ידי בריוני יציע העיתונות ואיל ברקוביץ'. אבל הטון הבלתי נסבל שלו משקף תופעה עמוקה יותר: האווירה סביב נבחרת ישראל בכדורגל, שהופכת ממשחק למשחק, מכישלון לכישלון, מסתם עכורה לפתולוגית ממש.

לבושתי, במשך חלקים ארוכים של המחצית הראשונה אתמול התנהגתי בדיוק כמו וייץ. לא ציפיתי לדבר ממשחק הנבחרת, כך שהייתי עסוק בטינופים נמרצים עליה בהודעות טקסט לחברים. הראש היה תקוע במסך הסלולרי במקום במסך הטלוויזיה. אלא שפתאום, בזווית העין, קלטתי את בן סהר עם הכדור, מפרפר שלושה יוונים. ידעתי שסהר כשרוני, ידעתי שיש לו עוצמה וסיומת נהדרת מול השער, אבל מאיפה צצה השליטה הזאת בכדור? עד לסיום המשחק בהיתי רק בו, וראיתי שחקן שמשלב את הפיזיות של רוני רוזנטל עם הטכניקה של אלי אוחנה. קרה לי משהו מוזר: התרגשתי משחקן בנבחרת ישראל. הפסקתי להתלונן והתחלתי לעודד. כדאי לכם לנסות את זה פעם.

בבוקר, כשפתחתי את העיתונים, קראתי לצד השבחים לחלוץ דה חראפשחאפ גם תלונות על הנפילות שלו מול השער ועל כך שהוא הוצב בעמדה אחורית מדי. ועל הפחדנות של קשטן. ועל בירם כיאל שנכנס במקום גיל ורמוט. ועל המשחק האיום והנורא. ועל החולשה של היוונים. ולא יאמן שהם זכו פעם באליפות אירופה. ובושה שאחת מהנבחרות מהבית הגרוע הזה ישחקו במונדיאל. המחמאות לבן סהר נשכחות ונבלעות בתוך הר התלונות. היינו יכולים לזכור את המשחק הזה כיום היסטורי שבו נולד המנהיג של הנבחרת בעשר השנים הבאות. נזכור אותו כמו שאנחנו זוכרים כל משחק של הכחולים-לבנים: במרירות ובחמיצות.

לעיתים נדמה שהסיבה היחידה לקיומם של משחקי הנבחרת היא כדי לאפשר לאוהד ולפרשן הישראלי הממוצע לנשוף את האוויר שאגר בלחייו באכזבה, אבל לא חייבים לראות את משחקי הנבחרת דרך המשקפיים האלו. ישראל שיחקה אתמול מול מי שהיתה אלופת אירופה רק לפני חמש שנים. יוון היא נבחרת בינונית בקנה מידה אירופי, אבל גם כך סיכנה אתמול את השער הרבה יותר מישראל. היא לא נבחרת מבריקה, אלא אפקטיבית - כמו רבות מהנבחרות ביבשת. ואם היא - או ישראל - תעפיל למונדיאל, לא יקרה שום אסון. אנחנו רואים כל כך הרבה משחקים של ברצלונה, ששכחנו שלא כל משחק כדורגל נראה כמו משחק מחשב. בכל מונדיאל יש נבחרות מהדרג השני והשלישי. מתוקף היותנו מי שמנהלים מהמזרח התיכון את הכדורגל העולמי, גם ב-2010 נעשה את מה שאנחנו אוהבים כל כך: נתלונן.

אפשר גם לומר שהעובדה שישראל סיימה אתמול את המשחק ה-19 ברציפות במסגרת מוקדמות המונדיאל ללא הפסד היא סוג של נס. נבחרת לוזרית וחסרת אופי מפתחת באופן עקבי למדי, כבר שנים, סוג של אישיות. היא לא יפה ולא נוצצת, אבל היא לא יכולה להיות. היא מייצגת ליגה חלשה כל כך, עד שהיא נזקקת לשחקן מתחתית הליגה ההולנדית כדי להינצל מהפסד בית. היא מייצגת סצינת כדורגל היסטרית, עם יו"ר שהציב לה רף מלחיץ ומיותר של העפלה למונדיאל 2010, בלי שום בסיס ושום תשתית. ההתאחדות לכדורגל שלה נשדדה בשנים האחרונות על ידי אנשים ממקום שנקרא פתח תקווה. זו הנבחרת האפורה ביותר שהיתה לישראל זה שנים, ללא כריזמה וללא דקות משחק באירופה, אבל איכשהו היא שורדת. ואנחנו ממשיכים להתלונן.

מובן שיש מקום לביקורת. מובן שההתנהלות השתקנית והזועפת של דרור קשטן יכולה להוציא מהדעת כל אוהד או עיתונאי שפוי. מובן שאפשר היה לעשות דברים אחרת. תמיד אפשר לעשות דברים אחרת. אבל כשמסביב נשמע זמזום בלתי פוסק, גם מילות התבונה הנדירות נבלעות. הגיע הזמן שנכיר בכך שאנחנו מדינת כדורגל חלשה, שייצרה בדרך נס נבחרת כדורגל בינונית. לא משחק בה לאו מסי וגם לא כריסטיאנו רונאלדו, אלא ברדה, גולן ויצחקי. כנגד כל הסיכויים, צמח לנו גם בן סהר אחד בין הרגליים, וזה סוג של נס. כדי שבעל הנס ייכנס לחדר ויישב על הכסא המיועד לו, הדלת צריכה להיות פתוחה. נכון לעכשיו, היא נעולה באלפי מנעולים, ומישהו זרק את המפתח. נדמה לי שזה רמי וייץ.