נבחרת ישראל, תמונת מצב

היציעים מתרוקנים, מתכלים. הרמה בליגה נמוכה, ירודה. האווירה סביב הענף מרה, שחונה. ובכל זאת, נבחרת היא משהו אחר. כשלנבחרת יש משהו שמצלצל כמו "משחק מכריע", האוהד הישראלי מגיע כמו חייל. כמו לפני המשחקים מול אוסטרליה, קולומביה ואוסטריה, הדיבורים על הייאוש מהנבחרת מתרוקנים מתוכן והיציעים מתמלאים באנשים צבעוניים, שבדרך כלל מתרחקים מהגוף החולה שנקרא כדורגל ישראלי. כן, גם במשחק הגורלי הבא הקופות יהיו מחוסרות עבודה

בשורה התחתונה, גם השוטרים היו מחוסרי עבודה מול יוון. בשורה התחתונה, יירשם שהאירוע עבר בלי בעיות מיוחדות. אבל לא אם תשאלו את האזרח הקטן שיצא אמש לאצטדיון רמת גן, החנה את רכבו הרחק מהמגרש, נבדק על ידי מאבטחים בכל פינה, נדחק בין המוני אנשים וחזר הביתה רק אחרי שנרקב בפקקים. אותו אזרח קטן שאל את עצמו אמש: מה עשו כל אותם מאות השוטרים והאם הם יכלו לדאוג לעוד כמה דברים קטנים חוץ מענייני ביטחון

יש משהו שונה בקהל שמגיע לצפות בנבחרת. הצבעים, התחפושות, הריחות, מזכירים קרנבל כדורגל שרואים רק לפני משחק גדול בחו"ל. תמצאו שם את מלח הארץ. זוגות צעירים ויפים, ילדים חמודים, פטריוטים לאומנים, ציונים מודרניים, אוהדים מכל הקבוצות שמתאחדים לערב אחד ומיוחד, אנשים שמתגעגעים לארץ ישראל הישנה והטובה. כי עבור הרבה מאוד אנשים הנבחרת היא ארץ ישראל הישנה והטובה, ניגוד לטירוף של ימינו

אם רק היה לאותו קהל קסום גם אצטדיון שהוא בית ראוי, היכולת שלנו לשמוח על אף התוצאות היתה רבה יותר. המסורת היתה עשירה יותר. באיצטדיון הזה, לא חשוב כמה מלא הוא, הדי העידוד נבלעים בחלל העצום. זה לא בית אמיתי. זה לא בלומפילד, שם אולי הכדורים שלא נכנסו ברמת גן היו מוצאים מקום ברשת. לטלאי היציעים והריחוק בין חלקי הקהל, יש משקל רב בכך שלנבחרת אין שירים. אין תכנית עידוד מעבר לקריאות "ישראל, מלחמה". פני האצטדיון כפני העידוד

אם יש עוד משהו מעצבן באצטדיון רמת גן, זה האנשים שפתאום נעמדים בתחתית היציע, ולא איכפת להם שאלפי אנשים עומדים בגללם כמעט 90 דקות. כולם מחפשים מאיפה מתחילה הבעיה, מי האיש שמעמיד יציע שלם על הרגליים, זה שלא חושב שיש גם נשים וילדים רק כמה שורות מעליו, אבל אחרי 2 דקות אתה מתייאש ונעמד על הכיסא. למצולמים, כמובן, אין קשר לכך, אבל איפה השוטרים? איפה הסדרנים?

אחח, כמה גל אלברמן היה חסר אחד כמו טל בנין לידו. אחד עם חוכמת משחק, עם אופי מנצח, עם חוצפה בריאה, עם ניסיון, עם חזון, שחקן שישלים אותו כדי להרכיב עוגן לאוסף הלגיונרים המוכשרים שרצו בחלק הקדמי של קשטן. בנין מדריך היום את נבחרת הנערים, שם אולי הוא יגדל לנו שחקנים עם גישה כמו שלו, גישה כל כך לא ישראלית. גישה שפעם אולי תיקח אותנו לטורניר גדול. כל הכבוד על טקס ההוקרה לאיש. אם יש שחקן שכדאי לנבחרת שלנו ללמוד ממנו, זה בנין

הדבר שהכי הדהים ביכולת של בן סהר אמש, זה כל מה שקרה לו עד אמש: העלייה המוקדמת לבוגרים בצ'לסי, הנדודים הבלתי נגמרים, החזרה הקצרה לסטמפורד ברידג', ההימור על מועמדת לירידה בהולנד - על כולם בן סהר התגבר. זו לא רק היכולת, זה גם האופי להתגבר על כל כך הרבה קשיים. האופי שלא מתרגש ממשחק גורלי ברמת גן בגיל צעיר. תוסיפו לזה יכולת ושכל, והנה לכם פוטנציאל גדול

אם יש שחקן שמותר לתהות על ההשוואה בין היכולת שלו בקבוצה ליכולת שלו בנבחרת, זהו דודו אוואט. לשוער הישראלי חלק ענק בהתייצבות של מאיורקה, לשוער הישראלי לא סתם קוראים אחד הטובים בספרד, אבל לנבחרת הוא עדיין לא מביא מספיק מכל זה. נגד יוון חוסר היציבות הטבעי שלו שוב צץ החוצה, והחולשה שלו ביציאה לכדורים נייחים בלטה למרחוק. קשטן ממשיך לדבוק בו, אבל עוד משחק כמו נגד יוון והאנשים שמסכימים עם קשטן בעניין הזה יילכו ויתמעטו

נכון, החמצנו אמש הזדמנות לנצח, אבל אפשר להסתכל על הדברים קצת אחרת. אפשר גם לשים לב לגנטיקה החדשה של נבחרת ישראל מודל שנות ה-2000. מנבחרת של פליימייקרים, מנבחרת של סיני ומלמיליאן, של ברקוביץ' ורביבו, הפכו לנבחרת עם הרבה מאוד אופי. זו לא רק הנבחרת של גרנט או קשטן, זו נבחרת ישראל החדשה. מוגבלת טכנית, אבל מלאה בכוח רצון וגאווה. שחקנים שאולי לא יכולים, אבל תמיד רוצים

אין מקום להזכיר את כל מה שנאמר על בניון לפני המשחק מול יוון ועל היחס המיוחד לו הוא זוכה מדרור קשטן. בשורה התחתונה, ההחלטה לעלות עם בניון היתה יותר ממוצדקת. בסוף, היחיד שהיה מסוגל לשים את הכדור על הנקודה הנכונה כדי שעומר גולן ידחוק פנימה, זה רק היהלום מדימונה. בסיום, אחרי המתיחה בשריר התאומים, קשטן שוב חיבק חזק חזק את בניון. הוא יודע שבלעדיו יהיה לנו קשה לעשות את הדבר האחרון שעוד נותר לנבחרת: לנצח ביוון