חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: קבב…
האישה המודרנית לא תאהב את ההגדרה הזו, ובצדק: בקבב יש משהו גברי. היא אולי תתרצה מעט אם נשפצר ונאמר שיש בו משהו גס. משתלט. משהו צועק, כמו הקריאה המחוספסת שמלווה באופן טבעי ובלתי נמנע את הזמנתו: "שים לי שניים קבב!", כי הקבב, גם בגרסאותיו העדינות-יחסית, אינו רגיש מספיק כדי לראות באמת את מי שלידו (סלט ירוק, למשל), או את מי שמולו (חולצה לבנה, לדוגמה). הוא לא אחד שיודע "להכיל", אלא רק לבלוע - ולהיבלע.
לנצ'נר)">
בעולמם החדש של טעמים רכים וענוגים, של מאכלים קלים ומרעננים, של בשרים דקיקים ומינימליסטיים, הקבב הוא אצבע בשרנית של פועל מכרות. קציצה למתקדמים, לרציניים, למעזים, קציצה ללא-מתביישים. בטקסי על-האש, הקבב משמש פשרה מכובדת בין הסטייק והצלעות המחייבים כל-כך, לבין הפרגיות והנקניקיות המחשידות בתבוסתנות. אפילו קול התסיסה שהוא משמיע בצלייתו מבשר את נוכחותו. ובהתאמה, מי שאוכל אותו מעצב לעצמו אישיות קולינארית-חברתית מובהקת וחזקה - היי, זה בנאדם של קבב.
Id="ar_20" Php?url=ahr0chm6ly93d3cubwfhcml2lmnvlmlsl3nhbmvkcmluay9mb29kl2fydgljbgutnjqyntm2" Site/proxy Class="may Data You">
Class="outbrain" Data Dataלמה כן?
א. העסיסיות, השמנוניות, התיבול – מנה של פעם, בלי להיזהר ובלי להתנצל. ב. כדי לשקם את כבודו ולתבוע את עלבונו של הבשר הטחון. אבל זה עם האופי. ג. כי כבר צוחקים עלינו שאנחנו אוכלים תמיד פרגית.
למה לא?
א. השיפוד הכי ערס על המנגל. ב. אחריו, לשום דבר אין טעם (שאינו טעם של קבב). ג. איך אפשר להגיד בעדינות את הדבר הכי לא עדין. טוב, ניחוח השיהוקים.