החליטו האחרון בזמן ויותר שיותר לעבוד אנשים בלעבוד אחרים על נדמה

איני גאה בשיחה הלעומתית שפיתחתי עם מי שנראה כדר רחוב, כלומר הומלס, עת טיילתי בשבת עם הכלבה. אני רק מביא את הדברים כהווייתם, ישפטו הקוראים.

שבת בבוקר יכול היה להיות יום יפה, אלא שאיזה פרויקט שברגיל היו נדרשים לו שלושה שבועות נדחס לשבוע עבודה אחד וטרד לא רק מחשבותיי אלא גם את מנוחת השבת שלי (החיונית כל כך ללא קשר לאמונה דתית או מסורת). על מצב רוחי השפוף עקב כך שידעתי שרוב השבת שלי תוקדש לעבודה, העיבה גם העובדה שמסגרת משקפיי התרופפה והותירה אותי רק עם הזוג החלופי, שאינו מיועד לקריאה.

אחרי שבהיתי בהודעות טקסט שנשלחו לי בלי יכולת למקד את המבט, הבנתי שאזדקק למעט דבק מהיר כדי להשמיש את הזוג הקבוע, ועל כן משכתי את טיול הבוקר עם נבחנית הבית (אני מתכוון לכלבה, ברור לי שגברים נשואים עלולים להתבלבל) אל אחד מאותם מרכולים שפתוחים 24/7. בכניסה, בדיוק במקום שבו תכננתי לאזוק את בעלת הזנב, ישב בחור שאת גילו הערכתי ב־30 ומשהו.

"אחי, בא לך אולי לקנות לי משהו לאכול?", שאל. בהיתי בו, בחור צעיר יחסית שנראה חסון עד כדי כך שהחלטתי שעם כל הכבוד לצורך שלי בשפופרת דבק, איני משאיר את הכלבה לצדו אפילו לא לרגע אחד. כבר שמעתי סיפורי זוועה על אנשים שהשאירו לרגע את כלביהם בפתחי סופרמרקטים, רק כדי למצוא עצמם בסיפור מצמרר, כזה שבמקרה הטוב כולל את פדיון הכלב בכופר.

בהיתי בו, לבוש ברישול אופנתי, קעקועים על ידיו ונזם באפו, והשבתי בכנות: "וואלה אחי, לא ממש". על כך ענה בעברית מצוינת: "זה הכי כואב לי, שאני מבקש אוכל ולא כסף". ואז זה עלה לי בבת אחת: "אתה יודע מה כואב לי?", שאלתי־עניתי: "שאני עובד שבעה ימים בשבוע, בזמן שבן אדם כמוך, חזק, צעיר ויודע לדבר יפה, חושב שמה שהכי בא לי בחצי השעה היחידה שבה יש לי קצת שקט הוא לקנות אוכל לפרזיט שכמוך". לשמחתי הוא כנראה היה המום מכדי למחות על הטון, כך שמשכתי משם את הכלבה הלאה, בהקלה על שהעימות בינינו לא חצה את הרף המילולי.

יכול להיות שטעיתי: אולי מדובר במישהו שרק נראה חסון פיזית ובעל יכולת ביטוי טובה. אולי הוא נכה מנטלית מכדי לעבוד. ובכלל, פעם אמר לי חבר נבון, שכל מי שנואש דיו כדי לבקש מזרים כסף או אוכל, לא צריך להישפט לפי אמות מידה רגילות.

אולי, אבל לי היה קשה להפריד את כל זה ממה שנראה כמו גל עכור שבמסגרתו מתדפקים על הדלתות בשכונות מגורים שלוות יחסית כל מיני טיפוסים לבושים יפה ומתנסחים היטב, שברגע הראשון אתה פותח להם את הדלת מתוך מחשבה שהם אולי מחפשים את אחד השכנים, עד שהם שואלים אם אתה יכול לעזור להם ב־20 שקלים (תעריף מינימום, מסתבר) בלי שיטרחו להצטייד אפילו באיזה פנקס שמציג את הבקשה כרצון לגייס תרומה לאיזו מטרה פיקטיבית. 

למה אני מתרעם? ובכן, קבצנים דור 2.0, הסכיתו נא: אם אתם מספיק חזקים כדי להקדיש כמה שעות במעבר בין דלת לדלת, ואם אתם מסוגלים להתלבש יפה ולדבר יפה - למה שלא תמצאו לעצמכם עבודה שתכבד אתכם?

לפני שאתם עוטים ארשת צדקנית ומוכיחים אותי בכל מיני משפטים שלפיהם צדקה תציל ממוות וכל הג'אז הזה, שגם אני מזמזם לפעמים, עת אני תורם לעמותות מוכרות, לילדים שמשתתפים בכל מיני מבצעי הקש בדלת (אגב כך, מה אירע לנוהג היפה למכור נרות חנוכה מדלת לדלת למען העיוורים?) או כל מיני פעולות התנדבותיות אחרות שלהן אני משתדל להתגייס מעת לעת (אם כי בשום אופן לא יותר מכל אחד מכם, שלא אצא פה צדיק גדול) - עליי להבהיר שלבי אינו גס בתרומה או בעזרה למי שהחיים משאירים, לעתים, בשולי הדרך.

רק שבזמן האחרון נראה לי שיותר ויותר אנשים שהיו יכולים להתפרנס בכבוד החליטו לעבוד בלעבוד על אנשים אחרים (ואני לא מדבר על פוליטיקאים שזה מקצועם). לפיכך אני מודיע להם כדלקמן: מעתה אני תורם אך ורק למי שנושא עמו פנקס קבלות של עמותה רשומה שאני יכול להתחקות על אודותיה, לקרוא ולוודא שהילדים הנזקקים היחידים שהיא עוזרת להם אינם הילדים של העומד בראשה. 

כמו כן אני מתחייב לתרום מעת לעת כמה מעות ברחוב, על בסיס מזומן, למי שנראה לי באמת מסכן או לכל מיני נגנים (חולשה שלי) או למי שיש לצדו כלב (אפרופו חולשות). לכל היתר, המתחזים, לא נותר לי אלא לשיר את השיר שבעזרתו הייתה מעירה אותי אמי מדי בוקר לבית הספר: "קום בחור עצל וצא לעבודה".