טיימס של יורק הניו הקו לאנטישמיות יותר תורם קריקטורה מעוד

הרצח בבית הכנסת בסן דייגו הוא מסוג האירועים שמשתיקים אותנו מהסיסמאות הרגילות. ברגע הראשון יש הלם, אבל לאחר מכן נוטים להדחיק ולהאשים את מי שנוח להאשים, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה בלי לשנות דבר. מעניין אם הפעם זה סוף־סוף יהיה שונה. שנאה ולעומתיות אימפולסיבית הן החומר שממנו קורצה האנטישמיות, והן תכונות שתמיד קיימות רק אצל אחרים. כשאנחנו הם אלה שמואשמים בהן, תמיד נמצא דופי במי שהאשים אותנו. אני? שונא? לעומתי? מה פתאום. אני רק רוצה צדק, כי האדם שדיברתי נגדו עשה כך או אחרת, ומגיע לו. נוח לנו להעמיד פנים שאנו לא נגועים, אבל שנאה ולעומתיות קיימות אצל כל אדם. כשמאפשרים להן להתעורר ולהרים ראש, חלק יודעים איפה לעצור וחלק לא.
 

בארצות הברית מתחילים להבין שלאנטישמיות המודרנית יש הרבה צורות. אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, למשל, הכוכבת התורנית של המחוזות ההזויים של הדמוקרטים, מיהרה לצייץ את צערה על קורבנות הירי. זה לא מפריע לה, כמובן, להמשיך לתמוך בג׳רמי קורבין האנטישמי ממפלגת הלייבור הבריטית, ובחברת הקונגרס אילהן עומאר, שמחזיקה בדעות אנטישמיות בעוד שהיא מציגה את עצמה כהכי ״שמאל״ שאפשר. קורטז מדגמנת את תמצית העיוורון הליברלי, אטימות ודעות קדומות המתחזות לאינטלקט. גם ברני סנדרס שייך לאותו מחנה. 
 

באותו אופן, "הניו יורק טיימס״ התנצל השבוע על קריקטורה שבה נראה נתניהו ככלב יהודי המוליך שולל את טראמפ העיוור, אבל מה יום מיומיים? הקריקטורה לא חרגה בהרבה מהקו האנטי־ישראלי ש"הניו יורק טיימס״ אימץ בעיוורון משלו זה מכבר. היא גלשה רק מעט מהקווים שבמסגרתם לכאורה ״מותר״ לשנוא את ישראל (אך לא את היהודים, חלילה), ולכן נחשפה לא רק בשביל מה שהיא, אלא בשביל מה שהעיתון מאכיל את קוראיו שנים. 
 

במסגרת הוויכוח הפוליטי הקוטבי שמאפיין את ההווה, אנחנו רואים רק את מה שנוח לנו לראות, ולא מחברים בין הנקודות, אבל הכל קשור. חלק מבסיס התמיכה הפוליטי של טראמפ הוא ימין גזעני וחשוך, אנטישמי מהסוג הישן. זוהי האמת גם אם טראמפ עצמו מדבר ונוהג כאוהב ישראל מושלם. במקביל, השמאל הקיצוני, שאליו נמשכים חלק מהדמוקרטים הנאורים בארצות הברית, אינו פחות אנטישמי מהקו־קלוקס־קלאן, רק צבוע יותר. וב״ניו יורק טיימס״ תורמים הרבה יותר לאנטישמיות עם ״הקו המערכתי״ של ההטפה העיוורת המתעקשת להיקרא ביקורת לגיטימית, מאשר עם קריקטורה מזדמנת כלשהי. 

הימין מרים ראש, לא רק באמריקה. באוסטריה, בפולין, בהונגריה, עכשיו גם בספרד. יש האומרים שזו תגובת נגד לשמאל הליברלי, שאיבד גבולות בעשור האחרון בטהרנותו ובניסיונותיו המתייפייפים להיות קדוש מהאפיפיור. אולי. אבל כיהודים, התופעות הללו צריכות להדאיג. כדי להילחם באנטישמיות צריך לראות אותה לא דרך פריזמה פוליטית שמבטלת את מה שנוח ומעצימה את מה שמשתלב היטב עם התעמולה. 
 

אנחנו יכולים להתיידד עם שלטונות ימין לשם אינטרסים, אבל תמיד לזכור שהטרנד הזה עלול להתהפך עלינו. כפי שהיהודים הליברלים אינם חסינים מפני אנטישמיות כשהם מטיפים בלהט נגד ישראל, כך גם הימין הישראלי אינו חסין מפני אנטישמיות כשהוא מחבק את מנהיגי הימין בעולם.