מותו של עמוס עוז מצער מאוד. לא רק משום היותו סופר דגול, אלא גם בשל הכבוד שיש לרחוש לאיש אשר רוח בו, הנאבק על דעותיו מתוך אהבה ואכפתיות לעמו. ועם זאת, ראויה האמת, שעוז חזר ודיבר בשבחה, להיאמר: בהתבטאויותיו הפוליטיות, אמן המילים לא הירבה לכתוב את המילים הקטנות גדולות "נראה לי", "אם אינני טועה". גם לא את הצמד הנפלא: "לעניות דעתי". התנהלות זו, המאפיינת עוד ציונים אוהבי הארץ, מזמינה הרהורים.
"הנקודה היהודית", אמר מישהו נבון, היא זו המופיעה מתחת לסימן השאלה, ולא מתחת לסימן הקריאה. עוז, כרבים מחבריו לדעה, לא היה מחובבי סימני השאלה. אילו היה פחות נחרץ בעמדותיו, יתכן שתוך כדי המטרת אש וגופרית על כך ש"הכיבוש אשם בכל", היה דן בשאלה המתבקשת: ב-1967 לא היו התנחלויות ולא מתנחלים, ובכל זאת, שלוש מדינות ערב קמו עלינו לכלותנו.
סליחה, טעות: היו התנחלויות ומתנחלים וכיבוש לפני מלחמת ששת הימים - בעיניהם של שכנינו. ההתנחלויות נקראות ירושלים, חולדה וערד (שם גר עוז), והמתנחלים הם עמוס עוז ומשפחתו. חוסר ההשלמה עם קיומנו לא החל ב-67'.
סליחה, טעות: היו התנחלויות ומתנחלים וכיבוש לפני מלחמת ששת הימים - בעיניהם של שכנינו. ההתנחלויות נקראות ירושלים, חולדה וערד (שם גר עוז), והמתנחלים הם עמוס עוז ומשפחתו. חוסר ההשלמה עם קיומנו לא החל ב-67'.
עוז וחבריו לדעה (א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ואחרים) לא התמודדו עם השאלה הנ"ל. "אהבה מקלקלת את השורה", חיז"לו קדמונים - אני חושב שעוז היה אוהב את הפועל הזה - ונראה שאהבת השלום של הסופר הכה מוכשר קלקלה את שורות כתיבתו הפוליטית.
Data Widget Php?url=ahr0chm6ly93d3cubwfhcml2lmnvlmlsl2pvdxjuywxpc3rzl29waw5pb25zl2fydgljbgutnjgymdk1" Class="may Template="thepost">