אירועי השבוע בכדורגל הישראלי, ובמרכזם פרשת עומר אצילי, כללו כמה פסגות רגשיות ודרמות מקומיות בלתי נשכחות, שעבור אדם ניטרלי שמביט מהצד עשויות להיראות כמו היסטריה מיותרת על ענייני זוטות, אבל עבור שחייני הביצה הן עולם ומלואו.
אלה הם כמובן אירועים זניחים מבחינה ספורטיבית, חסרי משמעות או חשיבות אמיתית, שוויי ערך לדרמה בליגה הרומנית או האלבנית, אבל כמובן שזה לא משנה, כי מבחינתנו שחקן הליגה הכי מסעיר של העשור האחרון זיגזג בין שתי הגדולות המקומיות וברח בהיסטריה כמו כלה מבוהלת ביום חתונתה בעקבות "תחושות לב" (או מה שזה לא יהיה), ואין אפשרות ואין טעם להסתכל על התמונה הגדולה בפרופורציות, אלא רק להיסחף אחר האירועים המסעירים והמשעשעים.
וכאן מגיעה השאלה האמיתית, שהיא למעשה מבחן: איך אדם הסתכל על האירועים, ואיך חווה אותם, תגדיר למעשה האם הוא באמת אוהב כדורגל ישראלי, ועד כמה הוא יקר לו. האם הוא מייחס חשיבות לפרטים וצלל אליהם בחדווה ובסקרנות? האם הוא טולטל, נדהם, נסער, חווה את עוצמת ההתרחשויות, או שהוא בעצם בז ומזלזל? האם לדוגמה אמר לעצמו "מה הביג דיל לעזאזל", או שחיכה ל-14:00 בצהריים כדי לפתוח רדיו חיפה ולשמוע מה ליניב קטן יש להגיד ולהתמוגג מההיסטריה? האם ניתן לחיות עם שתי הגישות ביחד - לחבק ולהירתע - בדיסוננס שכולו הלקאה עצמית?
האם אדם קרא את עשרות הטורים בנושא באתרים ובעיתונים, האזין לעשרות הפודקאסטים והפאנלים עם ניתוחי העומק, האם נבר ברשתות כדי לדוג עוד קטילות ובדיחות וחוכמת המונים, או שמא הרגיש שזה מוגזם והסתפק בפרטים היבשים? האם מבחינתו הפרטים היבשים הם לגיטימיים, וקיבל אותם כמו שהם, או שגם אצלו הפיד ברשתות הציף את הדיווח של פשכה, שבטון חמור סבר דיווח על חלום ששינה הכל, וקשה להכריע אם זו בדיחה או סנסציה או הכל ביחד. ואם הכל ביחד, זה טוב או רע?
זו גם הייתה הזדמנות להבין עד כמה אדם שקוע בביצה: האם למשל הוא הבין למה עיתונאי נראה במשרדי ערוץ הספורט מניף בצהלה צעיף של בית"ר ירושלים וחגג ניצחון? האם הרגיש מוזר כשעיתונאי אמר על אצילי בכאב "היום איבדתי חבר"? והנה גם הזדמנות לבחון פרופורציות: האם לאדם נראה לגיטימי שקוטלים את ברק בכר, המאמן המעוטר בתולדות ישראל, ואיך אחרי שבמשך עשור נחשב לקר רוח, פתאום קור הרוח הזה הפך ל"פרצוף חמוץ"? האם טלטלות אלה נתפסות כהגיוניות, או כטירוף מוחלט ואובדן עשתונות?
בהמשך ישיר, האם אדם מוצא היגיון בהתנהגות של אוהדי מכבי תל אביב, ששרקו בוז למאמן ולקפטן שלהם במהלך עונה בהחלט מוצלחת? האם זה לגיטימי, מובן, מתקבל על הדעת, להתמרמר בכאלו עוצמות קולניות על המקום השני בטבלה, ובמקביל לצפות בצמא להגעתו של המושיע אופיר עזו? ומה חשבתם על הסרטון בעקבות דוח השיפוט לפיו דור מיכה תפס בידו של השופט פעמיים ודרש שיוציא לו כרטיס צהוב? האם גיחכתם, התקוממתם או שהזדהיתם עם דרישת המועדון לפרסם את ההקלטה כדי לבטל את הספקות ולהביא למשפט צדק?
אולי אפשר לתת לאלגוריתם להכריע, הרי הוא יודע טוב מכולם: האם גם אצלכם בפיד מופיעים הסרטונים של עומרי קנדה, שמספר על מעלליו בכדורגל הישראלי בהומור של "אנחנו במפה", על אף שאינכם עוקבים אחר החשבון הזה בכלל? הייתכן שהאלגוריתם לא מזהה צקצוק או מרמור, אלא פשוט קולט שמשום מה בסרטונים האלה אתם עוצרים את הגלילה ונשארים לצפות בהם עד סופם?
אלה הן תהיות לא פשוטות, שבסופן שוב עולה השאלה הנצחית ששאלה טינה טרנר לפני 40 שנה, "מה זה בכלל קשור לאהבה", או מה זה בכלל קשור לכדורגל (כמו זה שראינו מליברפול בשבוע האחרון, לדוגמה). כי זה פשוט כדורגל ישראלי, שגורם לכולנו להכיר בטוב, ולחכות למשחק הבא.