13 זה מספר מזל? סיכום השבוע בפוטבול

13 הוא מספר מזל בעיני רבים. אז בואו נדבר על מזל בליגה הזאת. אני לא מאמין בקונספט, אני מאמין שיש קבוצות מאומנות, טוב יותר או פחות, שמוצאות דרכים לנצח, או להפסיד. משחקים צמודים.

בתולדות הליגה היו 221 מאמנים עם למעלה מ-20 משחקים שהוכרעו ב-7 נקודות או פחות. מאט איברפלוס, המפוטר הטרי מהברס (הראשון שהפרנצ'ייז מפטר באמצע עונה ב-100+ שנות קיומו) מדורג אחרון מבחינת המאזן שלו במשחקים האלה: 5 ניצחונות ו-17 הפסדים. ומנגד - תראו את האופן שבו קבוצות כמו הצ'יפס והוויקינגס מוצאות דרכים לנצח משחקים צמודים העונה - אפשר לקרוא לזה מזל, אבל זה ממש, ממש לא הסיפור כולו.

רוצים לקרוא את הניתוח המלא? היכנסו לבלוג פיק סיקס

• המירוץ לפלייאוף של הבנגלס, הניינרס והדולפינס גמור. למקרה שלמישהו (כולל אותי) עדיין היה ספק.
• חוד החנית בשני הקונפרנסים הולך ומתחדד: הצ'יפס והבילס ב-AFC, הליונס והאיגלס ב-NFC. אם אלו יישארו בסיד 1-2, יהיה קשה מאוד למנוע מהן מפגש ישיר בגמרים החטיבתיים.
• אם אני חייב לסמן קבוצות עם מספיק פוטנציאל וסגל מספיק מוכשר כדי לעשות איזו הפתעה (בין אם לגנוב סיד גבוה או לנצח אחת מהן בחוץ בינואר) אז ב-AFC אני מסמן כרגע את הרייבנס, למרות 5 הפסדים בעונה, ואחריהם את הסטילרס (שהראו השבוע שהם מסוגלים לנצח גם עם ההתקפה, עם הכוכבית הברורה-מאליה של משחק מול הגנה של נמושות). ב-NFC אני מתקשה לסמן קבוצה שאינה הפאקרס, כרגע.
• זה לקח קצת זמן, אבל הבתים הדרומיים הוכיחו שהם אכן חלשים כפי שחשדנו. שתי המובילות שלהן (אטלנטה ויוסטון) היו עשויות למצוא עצמן בקלות מחוץ לפלייאוף בבית אחר, ובמקרה של אטלנטה - אני לא חושב שהם יגיעו גם כך אם לא יהיה איזה שינוי דרסטי בשבועות הקרובים. הטקסנס הם אכזבת העונה, מבחינתי, מכל הקבוצות שנמצאות כרגע בתמונת הפלייאוף.
• מירוץ ה-MVP: נראה כרגע שנותרו רק שני סוסים במירוץ - ג'וש אלן וסקוואן ברקלי. אם ברקלי ימשיך בקצב הנוכחי, וישבור את השיא המיתולוגי של יארדים על הקרקע בעונה (ששייך לאריק דיקרסון) - יהיה קשה למנוע ממנו את התואר.
• מחזור הרוקי קיוביז מקיים עד כה את ההבטחה הגדולה שייחסו לו באביב. אם אני חייב לדרג כרגע את ארבעת הפותחים לפי היכולת הממוצעת שלהם לאורך כל העונה, אז הדירוג יהיה: 1. בו ניקס (ברונקוס), 2. ג'יידן דניאלס (קומנדרס), 3. דרייק מיי (פטריוטס), 4. קיילב וויליאמס (ברס).... לקיילב היו את הגבהים הכי גבוהים, אבל גם את השפלים הנמוכים. לכולם יש בעיות גדולות סביבם, וסתימת החורים האלה יהיו המשימה מספר 1 של כל פרונט אופיס ברשימה (ניקס - בעיית רסיברים, דניאלס - כלי נשק שאינם טרי מקלורין, מיי - הכול, קיילב - קו התקפה, אימון).

זה היה משחק של שתי מחציות שונות בתכלית - הראשונה בשליטה מוחלטת של הליונס, השנייה - הפוכה כמעט לגמרי (מעניין, כי בשלושת המשחקים שקדמו לזה, הליונס לא איפשרו ליריבות אפילו נקודה במחצית השנייה).

אם יש משהו שלמדתי מהמחצית השנייה כאן, בעיקר, היא שלברס אין אומנם מאמן (ויום למחרת - זה ליטרלי היה המצב), אבל קיובי לעתיד בהחלט יש.

הפאס ראש של הליונס הגיע לקיילב בעקביות בחצי הראשון (שימו לב בעיקר לדי.ג'יי רידר הותיק עם 2 סאקים, וכמה שהוא חסר העונה לבנגלס, ולתוספת החדשה, זדאריוס סמית, עם תשעה לחצים ו-1.5 סאקים), אבל במחצית השנייה - הברס עשו התאמות וקיילב היה יכול להרגיש הרבה יותר נינוח בפוקט.

הם הצליחו לחזור מפיגור גדול במחצית, בהובלה של קיילב (256 יארדים ו-3 טאצ'דאונים + 39 יארדים על הקרקע), וכבר היו בדרייב שיכול היה להשוות את המשחק (הם היו בטווח פילד גול סביר לגמרי, לפני הסאק שקיילב ספג, ברשלנות) ואז זה קרה:

בואו נבין רגע את גודלו של המחדל ואת היקף הביקורת (שהסתיימה בפיטורי המאמן). הברס התחילו את הדרייב הזה בפיגור 3 נקודות, עם 3:31 על השעון, ועם 3 פסקי זמן. היו להם גם שתי עצירות עקב פציעות של שחקני ליונס, ועוד את הפסקת ה-2 דקות. כלומר - 6 עצירות של השעון! והם עדיין הצליחו לסיים את המשחק בגלל שהשעון נגמר להם, מבלי לנסות אפילו לבעוט פילד גול! קיילב הודה בסוף המשחק, שהוא שינה את המהלך (אפשר לראות למעלה) אחרי הסאק. אבל המאמן היה חייב לקרוא כאן פסק זמן.

במצב של דאון 3 ו-26, על קו ה-41 של דטרויט - סביר להניח שפילד גול של 59 יארדים היה מסוכן מדי. אבל עם פסק זמן, היה להם מספיק זמן לנסות מהלך לכיוון הסיידליין, שיעצור שוב את השעון. או - למסור/לרוץ לאמצע, ולשלוח במהרה את יחידת הפילד-גול, ללא עצירה של השעון, לבעיטה מקרוב יותר. פשוט מחדל מזעזע.

בצד החיובי - קיילב נמצא היום בקצב לעונה של 3,700 יארדים, 20 טאצ'דאונים במסירה ופחות מ-10 אינטרספשנים (קצב של 7, כרגע), כשרק שני רוקי קיוביז בהיסטוריה הצליחו לרשום שורה סטטיסטית כזו בהיסטוריה: ג'סטין הרברט וסי.ג'יי סטראוד.

בואו נעבור למאמנים שיש להם מושג מה הם עושים - אם אתם רוצים להבין מדוע בן ג'ונסון, מתאם ההתקפה של הליונס, הוא שם כה מבוקש - שימו לב למהלך הזה, ומה קורה בצד של ההגנה, באנדזון, באיזור שבו לאפורטה תופס את הכדור פנוי לגמרי. תראו איך מגן אחד יורד למטה עם הטייט אנד שעושה Motion ממש לפני הסנאפ, ובעוד שהשני נופל בפייק לגיבס - מה שמפנה לגמרי את הנתיב בשביל סאם לאפורטה לתפיסה קלילה:

פיק סיקס - הניתוח המלא של כל המחזור

אחרי שאיבדה את אלכס אנזלוני, העומק של דטרויט בעמדת הליינבקר ייבחן עוד יותר, עם פציעת ACL של המחליף שלו, מלקולם רודריגז. הפציעות של הליונס בהגנה (בעיקר בפרונט-7) הולכות ונערמות. עשוי להיות משמעותי בישורת סיום מאוד לא פשוטה של העונה, וכמובן שגם בפלייאוף.

אם לא האמנתם שהקבוצה הזאת של האיגלס היא לג'יט, בגלל הלו"ז, בגלל שאתם לא מאמינים בג'יילן הרטס, או עקב כל עניין אחר - עכשיו כבר אי אפשר להתכחש. ניצחון ראשון בהיסטוריה בבולטימור, אחרי רבע ראשון חלש שהפסידו 0-9 (וגם 133-6 לרייבנס ביארדים ברבע הזה), ואחריו - זה בעצם לא היה ממש קרוב.

רוצים להבין מה זה אומר התחלה איטית בהתקפה של האיגלס? ברבע הראשון ה-EPA הממוצע שלהם למהלך היה 0.166- (הכי גרוע בליגה בשבוע 13), ברבעים 2-4: 0.202 (השני בטיבו). ג'יילן הרטס פתח עם מסירה אחת מדויקת בלבד מתוך חמש בשלושת הדרייבים הראשונים, אחריהם - 8 מ-9 ל-115 יארדים ו-2 טאצ'דאונים. זה לא מקרה חריג בהתקפה של פילדלפיה העונה. למעשה, לג'יילן הרטס יש במהלך הרצף האחרון של שמונה ניצחונות יותר טאצ'דאונים (5) ומאי-השלמות (4).


קו ההגנה של הרייבנס החזיק מעמד יפה בחצי הראשון מול התקפת הריצה של האיגלס, וניכר שהמעבר של קייל המילטון ל-FS בהחלט עוזר לצמצם את הפוטנציאל למהלכים גדולים במשחק המסירה. אבל כמו שקרה כל כך הרבה פעמים העונה - בשלב מסוים הסכר נפרץ... והנה הסבר מאת אינסיידר של האיגלס, פראן דאפי, על הקונספט של Tackle-Power ואיך הוא הוביל ל-TD של בארקלי:

זה היה ה-TD השביעי העונה של בארקלי של יותר מ-20 יארדים - אין עוד RB אחד בליגה עם יותר משלושה כאלה.

ונעבור להשתפכות על ההגנה. ג'יילן קרטר הוא הדיפנסיב תאקל הכי טוב בליגה היום, ששמו אינו דקסטר לורנס (שאגב, גמר את העונה נגד הקאובויס עם פציעה) או כריס ג'ונס. וגם מעליהם הוא צפוי, להערכתי, לדלג די בקרוב:

בסך הכול, האיגלס החזיקו בשבועות האחרונים שלוש התקפות טופ 10 (קומנדרס, בנגלס ורייבנס) על 18 נקודות בממוצע (אלו התקפות ששוות בממוצע מעל 27 נקודות למשחק). מבחינת DVOA - ההתקפה הזאת של הרייבנס הייתה הכי טובה שהליגה ראתה מאז הפטריוטס של 2007 - והיא החזיקה אותה על 12 נקודות לפי TD בגארבג' טיים. פשוט מדהימה התפנית שויק פאנג'יו חולל.

ועכשיו... לג'סטין טאקר, שפספס עוד 3 בעיטות במשחק הזה, מה שהעלה את הספירה העונתית ל-10 בעיטות שהחמיץ (הכי הרבה בקריירה, הכי הרבה בליגה העונה). הרבה טוענים, ובצדק, שכל בועט אחרי היה מסופסל מזמן, אבל טאקר הוא יותר מבועט. הוא אחד המנהיגים של הקבוצה, והוא אייקון. קשה לומר מה הרייבנס יעשו הלאה, אבל זו בעיה שיכולה להיות קטלנית בפלייאוף. הם לא יכולים להרשות לעצמם בועט כל כך לא עקבי במשחקים צמודים בינואר.