טובים אותם: הטור של שי האוזמן מתפעל מהכדורסל של פריז

איפשהו במהלך העונה שעברה, הזדמן לי לנהל שיחה כלשהי עם נציג כלשהו מקבוצה ישראלית ששיחקה ביורוקאפ. תהינו ביחד על סיכויה של אותה קבוצה לקחת את המפעל בדרך לליגה השנייה בטיבה בעולם. והוא אמר לי, שמע, יש את פריז. זה גובל בבלתי אפשרי. פריז? שאלתי בנימוס עמוס ניכור. עם קולין מלקולם ששיחק בקפריסין ופינלנד? עם לאון קראצר הנגר? עם ג'סטין סיימון מהרצליה? נכון, הם טובים הם. נכון, היו טובים בבון הם. אבל לא עד כדי כך. עד כדי כך?

כן, ענה לי הנציג. עד כדי כך. וטי.ג'יי שורטס, הפטרתי לעברו בבוז. הוא שלט ב-BCL ובגרמניה, זה נכון. הוא גם אחלה שחקן לרמה הזאת. ברגע שיתחיל להריח את הגדלים של היורוליג, זה כבר ייראה אחרת. לא, ענה לי הנציג. זה ייראה אותו הדבר. אי אפשר לעשות מולו כלום. הוא חייזר.

#די_נו, סיכמתי את השיחה עם נימת קול מתנשאת של אחד שיודע הכל. וטעיתי בגדול. בנוהל.

13 מחזורים לתוך עונת 2024/25 ואותה פריז, פחות או יותר, היא הקבוצה הכי טובה בליגה הזאת. עם מלקולם, קראצר וכו' וגו' ודו'. ושורטס? הוא השחקן הכי טוב בליגה הזאת. גם בליגה הזאת. ולא רק שהוא חייזר, אלא שמדובר בקבוצה של חייזרים, שמשחקת כדורסל של חייזרים.

במשך שנים ידענו והסברנו שיש שפה ליורוליג. לא רק רמה משל עצמה, אלא שפה משל עצמה. כדי להצליח שם, אתה צריך להבין את הקודים. אתה צריך לדעת את המספר הסודי. אתה צריך קומבינה כדי שיכניסו אותך למועדון החברים הסגור של ז'ליקו והחברים יודעי הכל. השפה הזאת עוברת דרך סגנון, דרך קצב, דרך צורת מחשבה התקפית והגנתית. ואם לא תדע איך זה עובד, לא יעזור לך להיות טוב.

העונה הצטרפו למפעל שני מאמנים חדשים. האחד גורדי הרברט מבאיירן מינכן, ותיק ומנוסה אבל לא כאן, שבז לסדר הקיים ומשחק כדורסל שהגרמנים לא הציגו מעולם. השני, טיאגו ספליטר, שקריירת האימון שלו עד כה התמצתה בלהשתעמם כעוזר על הספסל של ברוקלין. וכעת הוא נראה בעיקר משועמם על הקווים של פריז, כי ממילא כל הכדורסל שמשוחק הומצא, פותח ונבנה על ידי קודמו תומאס איסאלו.

בלי לשבת, בעיקר כדי להימנע מכאבי גב, בלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, בלי לדבר עם הספסל שמאחור ובלי לנופף יותר מדי עם הידיים, למעט הסימון הידוע כ"אה, חבר'ה, שמישהו יבוא רגע לחסום לשורטס", נראה שספליטר עסוק בדברים חשובים יותר. כמו, למשל, מי כרגע בסכנת הצטננות על הספסל. היידה, חבר'ה, בוא נעשה איזה חילוף דדאסי מרובע ונכניס אותך ואותך ואותך ואותך. למשל, המחשבה הטורדנית מה לעשות באימון הבא. אולי, מונאמיז, נשחק מחר חיובים?

הם לא דוברים את השפה. הם מפוצצים את בועת השפה. ופריז. וואו. פריז.

גם במשחקים קודמים, כולל המעטים שאותם ניצחה מכבי תל אביב, תהינו כאן ובכלל עד כמה היא באמת רלוונטית לתוצאה. לדוגמה, נגד אנאדולו אפס. או פנרבחצ'ה. או ריאל מדריד. או בכלל. זה נראה כמו דיאלוג פנימי של הקבוצות הללו בינן לבין עצמן, כאשר מכבי הלוחמנית והעיקשת פשוט מצליחה להישאר בסביבה ולקוות לאסוף את הנצחון מהרצפה. הפעם לא היה לה סיכוי להישאר בסביבה.

על פניו, אין מה להתרגש מתוצאת המשחק. הקבוצה שמדורגת ראשונה מול הקבוצה שמדורגת במקום ה-16. במגרש נייטרלי. לא כוחות. ולא משנה שהתקציב, לשם שינוי, הוא לא הגורם לפערים המקצועיים האדירים.

על פניו, אמור להיות קו מחבר בין שתי הקבוצות. לשתיהן יש סיסטם שמקדש את הפיק אנד רול וזונח את החרטא שמסביב. שתיהן מחויבות לקצב משחק מהיר. לשתיהן יש בעלי בית נמוכי קומה שכל משחק ההתקפה בנוי סביבם. בשתיהן מותר לשחקנים להרים זריקות שבחלק מהקבוצות האחרות היו גורמות לאותם שחקנים לחפש את החברים שלהם ביציע. שתיהן מורכבות משחקנים שחלקם יכול היה לקבל חוזה יורוליג רק אצלן. בקבוצות אחרות מהמפעל, כבודדים, לא היו זורקים לעברם מבט, מקדישים להם זמן או נותנים להם צ'אנס.

ההבדל? או.קיי. יש כמה. יש את החיבור של פריז, שהגרעין שלה רץ ביחד כבר כמה שנים טובות, מאז אותן חגיגות בבון. הרכז נמוך הקומה שהכל סובב סביבו? שורטס השני מול בלאט השני. לא ממש אותו הדבר ולא ממש דומה. ויש את האינטנסיביות ההגנתית. ויש גם את הרזולוציות ההתקפיות, כולל סוגיית השלשות. פריז זורקת כמעט 30 שלשות למשחק. מכבי 20 (אחרונה במפעל).

משחק ההתקפה של פריז הוא מופת של ניואנסים, אינטיליגנציה והבנה עמוקה של כדורסל. הבנה עמוקה של כדורסל לא חייבת לכלול דברים שאנשים מסוימים מזהים כתרגיל. תרגיל הוא לא בהכרח מהלך שבו יש אנשים שזזים או חוסמים או רצים. שחקן אחד שמכדרר, קורא לעצמו את החוסם הנכון, מביא לחילוף ואז הולך אחד על אחד? זה אחלה תרגיל שבעולם, בטח ובטח כשזה מבוצע ברמת ביצוע גבוהה כל כך.

ההבדל בין קבוצה לקבוצה איננו בסימון עם האצבע, אלא במידת ההתאמה לחומר השחקנים והבנת הדקויות שעושות את ההבדל בין נקודות לבין כמעטים. לא כל פיק אנד רול הוא אותו הדבר. לא כל בידוד הוא אותו הדבר. אה, ולרוץ כשיטה וברמת דיוק כזאת? זה לא פחות מאומנות. האופן המתואם שבו הצרפתים מגיעים אלי פואנטה בתוך כמה שניות מזכיר קבוצות ענק מהליגה הטובה בעולם.

במסגרת הדומיננטיות המוחלטת של פריז (גם) מול מכבי, ראינו איך הקצב המופרע שלה גורר לתוכו את היריבה מהמזרח התיכון. העניין הוא שלרוץ מהר לא אומר רק לכדרר תוך כדי ספרינט ולחפש זריקה מהירה. את זה יודעת לעשות כל קבוצת ג'י-ליג. את זה יודעת לעשות כל קבוצה שבה משחק אחד, מריאל שאיוק.

ומכבי תל אביב? אני חושב שמהלך אחד שראינו אתמול סימל את הפער בין הקבוצות. סימל גם את הפער, נכון לעכשיו, בין סיסטם לסיסטם. בין שיטה לשיטה. כשהשעון הגדול הראה 7:10 לסיום הרבע השלישי ובמינוס 19, אחרי שכמה הגבהות של בלאט החלוד (ויש לו את כל הסיבות והנסיבות המקילות להיות חלוד) יורטו בקלות, הולכת נציגתנו המשוריינת שוב למהלך הקלאסי שלה. פיק אנד רול שלו עם חסיאל ריברו, ואז פיק אנד רול חוזר בין שני הידידים. אל מול היציאה החוזרת של קראצר כדי לעצור את הכדור, התגלגל לו ריברו כדי לייצר אופציית מסירה. בנוהל.

הבעיה היא שמרגע שהוריד אלי פרקט כדרור אחד, התקרב לעברו בצעדים מאיימים מלקולם, שהגיח מהפינה כדי להרתיע פלאס התייצבות של מיקאל יאנטונן, שביחד עם אותו הקראצר יצר שמירה כפולה של שני אנשים גדולים מול קובני אחד בדד. אין כמעט קבוצה באירופה שטיפלה ברמת הביצוע הזאת במהלך הכמעט בלתי עציר הזה.

גם למכבי תל אביב יש מאמן אחד שמבין את הכדורסל ברמה עמוקה ויסודית. אתמול, מול חבורת היורוקאפ המשודרגת של פריז, הכדורסל של עודד קטש החוויר ממבוכה.

אם כל מה שנשאר, או יותר נכון כל מה שהצרפתים השאירו, זה הגבהות לרחבה - כמו קבוצה שמרימה קרן ומקווה שמישהו ינגח פנימה - אז נראה שהיצירתיות הצהובה נתקלת במחסום. אם כל מה שמשחק ההתקפה של מכבי יודע לייצר, בסופו של יום, זה 14 איבודים אל מול 16 אסיסטים, אפשר להבין שהרעיון המרכזי - לפחות אתמול - נוטרל. ולא, הבעיה היא לא רק ברמת מקבלי ההחלטות מעמדת הרכז. לא בלאט ולא רוקאס יוקובאיטיס, על ששת איבודיו.

יש כאן גבוהים שלא מסוגלים להושיע לאחר שהם חוסמים, לרבות ובמיוחד החבר ווניין גבריאל. יש כאן שחקנים שנמצאים בפינה, אבל לא מתאימים לפינה, ולא מסוגלים להושיע מהפינה. יש כאן רעיון שלם שכרגע, עם כל הנסיבות המקילות שתבחרו, שווה ארבעה נצחונות ותשעה הפסדים, בדרך אולי לאחת ההדחות הכי מוקדמות של מכבי תל אביב מאירופה.

• 1. שורטס. מרגיש שלא דיברנו עליו מספיק. הקלילות שבה האיש הקטן הזה כופה את רצונו על המשחק, האופן נטול המאמץ שבו הוא יכול להגיע אל הג'אמפר שלו או לטייל באיטיות עד הטבעת זורק אותנו לשחקני עבר עצומים שהשמידו את הכדורסל האירופי. עיזבו רגע את הרמה ותתמקדו רק בסגנון. זה ניקי גאליס. זה דראז'ן פטרוביץ'. זה מדהים.
• 2. הריבאונד. שתי הקבוצות ששיחקו אתמול בבלגרד מוליכות את המפעל בקטגוריית ריבאונד ההתקפה. פריז, הראשונה, ליקטה 19 כדורים בהתקפה. מכבי, השנייה, הצליחה להשתלט על 22 בהגנה. עם אחוז הצלחה של 46% בפרמטר הזה, קשה לנצח משחקים.
• 3. ברצלונה. מי שהייתה עד לפני רגע מוליכת הטבלה, לפני שנפצעה ונפצעה והפסידה והפסידה והפסידה והפסידה, מייצגת כרגע את האתגר שנשאר למכבי תל אביב ביורוליג. כרטיס הכניסה לפלייאין בעונה שעברה היה 17 נצחונות, יעני 50% הצלחה. בסיום המשחק הערב של הכוכב האדום בלגרד במילאנו יעמוד הרף הנוכחי על 54%. לדבר כרגע על פלייאין למכבי נראה לא רציני, בלשון המעטה. המטרה היא אחרת לגמרי. מכבי שואפת כרגע רק להישאר תחרותית. המשחק מחר מול בארסה יבחן עד כמה ריאלי הסיכוי שכך יהיה.

שיהיה לנו טוב.