בימים האחרונים בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי על קבוצת בני יהודה, לפצות את שוערה לשעבר אמיליוס זובאס בסך של כ-470,000 שקל, וזאת בגין שורה של זכויות אשר לא שולמו לו כדין, ובהן פיצויי פיטורים, הפקדות לפנסיה, הפרשי שכר, פדיון חופשה ועוד.
זובאס, שבשיאו שימש כשוער נבחרת ליטא ובהמשך שיחק גם בהפועל תל אביב ובקבוצות נוספות בחו"ל, השתכר בשנה הראשונה בה הועסק בבני יהודה כ-35,000 שקלים לחודש, ושכרו עלה בהתמדה משנה לשנה, עד שהגיע בשנת עבודתו האחרונה בקבוצה ליותר מ- 50,000 שקל. כלומר, מדובר בעובד בכיר שנהנה משכר גבוה.
אחת מעילות התביעה העיקריות בפסק הדין הייתה תביעה לתשלום עבור עבודה ביום המנוחה השבועי. בהתאם לדין, עובד שמועסק ביום המנוחה השבועי זכאי לשכר בשיעור של 150% משכרו הרגיל. החוק הישראלי מאפשר לזובאס הנוצרי לבחור בין מנוחה שבועית בימי ראשון (כמקובל אצל הנוצרים), או בימי שבת (כמקובל בישראל). כיוון שליגת העל הישראלית בכדורגל משוחקת בשבת ובראשון, וזובאס (בדומה למרבית שחקני הכדורגל בישראל), נאלץ לעבוד ביום המנוחה השבועי שלו, בפסק הדין נקבע שבני יהודה שילמה לו רק את שכרו הרגיל, ולכן היא חויבה בהשלמה של הפרשי שכר בשיעור של 50% משכרו היומי בגין כל יום מנוחה שבו הוא נאלץ לעבוד, ובסך הכול כ- 100,000 שקל במצטבר.
האם פסק הדין מאיים על הכדורגל בישראל, שכן בהיותו משוחק בעיקר בימי המנוחה השבועית עבור הישראלים והזרים, הוא יוצר לקבוצות הוצאה גדולה נוספת? לא בהכרח. באמצעות יעוץ משפטי נכון, ובפרט לנוכח הסכומים הגבוהים שזובאס השתכר (כמו רבים מהשחקנים בליגות הכדורגל המקצועניות בישראל), ניתן לתכנן את עלות שכרו ולהביא בחשבון, בהסכם עבודתו ובתלוש השכר, בצורה גלויה ומפורשת, את התגמול המלא לו הוא זכאי עבור עבודה במנוחה השבועית. יש להניח שמרבית הקבוצות בליגת העל מלוות ביעוץ משפטי מתאים, שמדריך אותן בכל הנוגע לחובה החוקית שלהן, למלוא הזכויות שיש לשלם לשחקני הכדורגל המועסקים אצלן, וכפועל יוצא באשר לרכיבי השכר השונים של השחקנים ולאופן תכנון עלות השכר. החשיפה בקבוצות כאלה היא מינימלית.
יחד עם זאת, בקבוצות הבלתי מקצועניות, הקושי משמעותי יותר: בליגות הילדים והנוער, בליגות הנמוכות, ואפילו בחלקים גדולים של ליגות הנשים. בכל הקבוצות אשר לוקחות חלק בליגות האמורות, מועסקים עובדים שונים (שחקנים ושחקניות כדורגל, ובעיקר המאמנים והמאמנות של מרבית קבוצות הילדים והנוער בארץ), אשר משתכרים משכורות נמוכות יחסית, ואשר העסקתם לא מפוקחת על ידי יועצים משפטיים. מרבית הקבוצות האלה פעילות ביום המנוחה השבועי, ולכן צריכות לשלם לעובדיהן שכר מוגדל על הימים האמורים. זאת כמובן, לצד החובה שלהן לשלם למי שמועסק אצלן גם את כל זכויות העובד הנוספות: פנסיה, נסיעות, חופשה, מחלה, הבראה, פיצויי פיטורים, ועוד. מנהלי הקבוצות האלה חייבים להביא בחשבון סוגיה זו. בסופו של דבר, יחסי עבודה הם יחסי עבודה, ובתי הדין לעבודה - ככל שמי מעובדי הקבוצות האלה יפנה אליהם - יחילו על הקבוצות את מלוא החובות שהדין קובע.
וכאן אולי נמצא העניין החשוב ביותר של פרשת זובאס: כדורגלנים רבים נמנעים מלפנות לבתי הדין לעבודה כדי להסדיר את זכויותיהם ומסתפקים במו"מ מול הקבוצות, או במוסדות המשפטיים הפנימיים של ההתאחדות לכדורגל. בתביעתו, ובעיקר בפסק הדין שניתן (אשר שווה ערך מבחינה כלכלית לשנת עבודה שלמה שלו בבני יהודה), זובאס מסמן לשחקני הכדורגל בישראל שגם כדורגלנים הם עובדים, אשר יכולים לפנות אל בתי הדין לעבודה לצורך הסדרת זכויותיהם, ולקבל סעד, ואפילו סעד משמעותי. בניגוד למוסדות ההתאחדות לכדורגל, שם לקבוצות יש משקל יתר והשפעה (כמי שמנהלות את ההתאחדות), בתי הדין לעבודה עשויים להתברר כגוף משתלם הרבה יותר עבור הכדורגלנים.
הכותב הוא שותף במשרד עו"ד דפנה שמואלביץ ושות' המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים גדולים במשק.