זה היה אמור להיות משחק העונה, הפאבים והמסעדות השונות שמוליכים מתחנת רכבת התחתית 'הייבורי אנד איסלינגטון' מלאים עד אפס מקום חמש שעות לפני המשחק באוהדי ארסנל שגומעים כל משקה ושמש יוצאת דופן לחודש אוקטובר. הכל היה כל כך רגיל, סדר היום הקבוע שלי ביום משחק מרכזי, על אחת כמה וכמה כשמדובר במפגש הישיר בין מיקל ארטטה ופפ גווארדיולה כשלראשונה אי פעם, כך הרגיש בימים שקדמו למשחק, התלמיד הגיע להתמודדות כפייבוריט מול המורה.
היציאה מתחנת האנדרגראונד אותה עשיתי באופן עקבי בערך שמונים פעם בעשר שנות דיווחיי ממשחקי הליגה האנגלית, הייתה מבחינה פיזית זהה לחלוטין לכל הפעמים הקודמות - הליכה קצרה של פחות מעשר דקות, מעבר על פני הפאב המוכר The Famous Cock Tavern ומבטים לכיוונם של אוהדי התותחנים, שבדרך כלל מובילה לסדרת ראיונות ודיאלוג ביני ובינם, שיחות בלתי רשמיות של איש תקשורת עם אוהדי כדורגל לקבל טעימה מהתחושות האמוציונליות שלהם טרם מפגש הפסגה. אולם בפועל, זאת הייתה ההליכה הארוכה והעצובה שעשיתי בחיי המקצועיים, הליכה שרק הלכה והפכה למורכבת יותר ויותר מבחינה רגשית כאשר נכנסתי לאצטדיון והתחלתי בהכנות האחרונות לדיווח המצולם על כר הדשא באצטדיון.
חדרי התקשורת באצטדיוני הפרמייר ליג מרשימים, אך האמירויות הוא מקום מיוחד במינו, מעין קומה רחבה עמוסה באיזורי כתיבה, זהו המקום שבאופן קבוע אנשי התקשורת- זרה ומקומית כאחד- מתכנסים שעות לפני המשחק ומחליפים חוויות. זהו המקום בו חברויות נוצרות, החלפת מידע (מקצועי ואישי בו זמנית) מתבצעת ובעיקר זהו מקום עמוס הומור והווי. מימינך מפיקי הפרמייר ליג שמנסים לתאם זמנים וזויות צילום אידיאליות, ומשמאלך מרטין קיאון ותיאו וולקוט מדברים באופן חופשי ומתדיינים היכן היה בעבר המקום הראוי ביותר בלונדון לחגיגות זכיה בגביע משמעותי.
זהו המקום האידיאלי ליצירת קשרים, בניית מערכות יחסים, מקום בו לא משנה מאיזו תחנת טלוויזיה הגעת- אתה מרגיש מוזמן ובנוחות, אך ביום ראשון האחרון- זה גם היה המקום בו חששתי מכל להגיע אליו. רק חיפשתי פינה שקטה בקצה החדר לשוחח עם עורך השידור שלי מהארץ, לחשוב בצוותא איך עדיין מצליחים לעמוד במשימה ולדווח מלונדון באופן מקצועי שיהלום את הלך הרוח המקומי באופן הראוי ביותר. לראשונה בקריירה שלי, ניסיתי להימנע משיחות עם קולגות, משימה שכשלה (לשמחתי) באופן מיידי כשמן הרגע הראשון בו התיישבתי, הוקפתי בדמויות ובחברים ששאלו שוב ושוב באופן הכנה ביותר, 'איך המשפחה שלך בישראל עכשיו?'.
זאת שאלה פשוטה שנשאלתי בכל הזדמנות מן הרגע שנכנסתי לאצטדיון ונשאלה על ידי הקולגות מרקע מקצועי מגוון. החל מיאן מולבי, שחקנה לשעבר של אייאקס וחברו של רוני רוזנטל בימי ליברפול, המשמש כבר שנים כפרשן הערוץ הדני, צוות השידור של סקיי ספורטס המקומית, יאן אגה פיורטופט- חלוצה הנורבגי לשעבר של סווינדון ומידלסברו וחברו הקרוב של אלפי הולאנד, אביו של ארלינג, שדרי NBC האמריקאית ובעיקר מפיקי הפרמייר ליג המקומית ששיתפו אותי בכנות על כך שהיו משוכנעים שלא אגיע לדווח מהמשחק לאור המצב בארץ והנסיבות המורכבות.
העניין שהם גילו, החיבוק שהעניקו והתגובות החמות היו מרגשות ובהחלט סייעו לקראת המטלה המאתגרת ביותר עבורי באותו הערב- לעמוד מול המצלמה ולדווח לארץ לקראת השידור. כל שנות הנסיון שלי כשדר קווים ותיק שמכיר את אצטדיוני ודמויות הפרמייר ליג כבר שנים לא הכין לרגע המורכב שבו עמדתי מול המצלמה עם המיקרופון של ספורט1 ישראל, שניות לפני תחילת הדיווח. הליגה האנגלית היא לא רק תחרות ספורט יוקרתית אלא מצרך טלויזיוני מבוקש בכל רחבי הגלובוס ולצד עמדת הדיווח שלי, עמד כתב רשת הספורט הקטארית BeinSport שהחל את הדיווח שלו בערבית.
יצא הגורל ומצד ימין עמד שליח הערוץ הישראלי לפרמייר ליג כשמשמאלו השדר הערבי יליד רצועת עזה שאף העביר את דיווחו הראשוני כשמתחת לחליפתו צעיף בולט עם הכיתוב 'פלסטין', אותו התבקש בהמשך להסיר על ידי מנהלי הליגה והקבוצה הביתית, ארסנל. בכל מאות הדיווחים שביצעתי לאורך השנים עם מגוון שחקני פרמייר ליג, אני תמיד מנצל באופן קבוע את השניות הראשונות לאחר שקיבלתי את האור הירוק מערוך השידור בארץ שמוכנים לשידור, על מנת לחשוב על רגע פרמייר ליג יוצא דופן שאני זוכר מילדותי, שער או משחק נדיר שמצית בי מחדש את האהבה הגדולה לכדורגל האנגלי.
זה לא היה המקרה אמש באמירויות, כאשר בשניות הבודדות שמוליכות לתחילת השידור ולמשפט הפתיחה, 'שלום לכם, לין וזאביק, כאן מלונדון', התחלפו למחשבה על משפחת אדרי, שגרים כבר שנים רבות בסמיכות למשפחתי בכפר גבתון ואיבדו השבוע את בנם הבכור, עידו, בדרום הארץ. 'ההצגה חייבת להימשך', זוהי קלישאה שככל הנראה אנו עושים בימינו בכל היבטי החיים, ומקבלת משמעות נוספת כשבהגדרת תפקידך עליך לעמוד מול המצלמה בסיטואציה שונה שבה מעולם לא נתקלת.
ספורט הוא כלי שתמיד היה מרכזי בחיי ולשמחתי הצלחתי להפוך את אהבתי לתחום- למקצוע. כשחשבתי באופן ראשוני שהדיווח המצולם לפני המשחק יהיה האתגר המרכזי, טעיתי- ובגדול, כשבמהלך המשחק עצמו הייתי עם עין אחת במבט על המתרחש על כר הדשא ועין נוספת, דומיננטית הרבה יותר, על מכשיר הפלאפון הנייד שלי. בדיקת אתרי החדשות הישראלים לצד מענה להודעות ממשפחה וחברים בארץ היו בניגוד מוחלט לנעשה באצטדיונה הנוצץ של ארסנל.
כששריקות הבוז התעצמו לנוכח ההחלטה שלא להרחיק את קשרה של סיטי, קובאצ'יץ', הייתי עסוק בניסיונות הרגעת אחותי שבעלה- קצין גולני במילואים -גויס למילואים. כשגבריאל מרטינלי העניק את השער הנכסף לתותחנים והעלה את מד הדציבלים בקלוק אנד- יציע אוהדי ארסנל המשולהבים- לרמות שמעולם לא חווינו, צלצלתי לאבי על מנת לשאול על מידת תקינותו של הממ''ד הביתי.
ארסנל נגד מנצ'סטר סיטי היה משחק העונה שמבחינה מקצועית הבטיח, ובהחלט גם קיים. אצטדיון עמוס מפה לפה, עימות טקטי בין מנג'רים מובילים וכשרונות על במדים אדומים ותכלת שסיפקו שוב הוכחה מדוע הפרמייר ליג היא הליגה הטובה בעולם. ובין שלל רגעי הכדורגל המרהיבים שסופקו, תחושת הניגוד והקושי שחשתי רק הלכו והתעצמו. שדר קווים ישראלי במשחק בלתי נשכח שפיזית נמצא בלונדון, אך בעיקר חושש וחושב על העם שלו, על הקשיים שהוא חווה, על חוסר היכולת להשפיע ממרחק של 5,000 קילומטרים ובעיקר על התקווה לימים טובים יותר למשפחה ולחברים שנמצאים בעיצומה של סערה מתסכלת ובעיקר עצובה.