כשאבי כהן יצא לליברפול כבר היו לו ברזומה אליפות ודאבל. איל ברקוביץ' המריא לאנגליה עם מאזן ושנות ותק דומות וכמוהם גם יוסי בניון. עד לעשור האחרון, כמעט כל כוכב גדול שנרכש על ידי קבוצת דרג בינוני-גבוה עשה זאת לאחר 5-6 שנים בליגה שלנו. מספיק זמן להתבשל, די כדי להותיר פה חותם.
בפרק זמן כזה אפשר לבנות קבוצה לאליפות ובמקביל לטפח כישרונות חדשים, דור של יורשים, אבל אנו חיים בעולם של הפרעות קשב ומהירות שיא. הכול קורה בפתאומיות. את סטירת המציאות הכואבת ביותר לכך קיבלו אשתקד אוהדי מכבי תל אביב, שלא הספיקו ליהנות אפילו מפרומיל מהיכולת של אוסקר גלוך. הם ראו שהאיש עילוי כבר במשחק הבכורה שלו בליגה נגד מכבי חיפה בעונת 2021/22, וקיבלו חיזוק לכך כשהוביל את נבחרת הנוער לסף זכייה ביורו. הבעיה, מבחינתם: לא רק הם חוו את זה, אלא יבשת שלמה. ההסתערות הייתה עניין של זמן.
דניאל פרץ עובר כעת מסלול דומה. ההייפ על שחקנים גדל, עיתונאים אירופים ידועי-שם עוקבים באדיקות אחרי התקשורת הישראלית לא פחות משהם מדווחים או ניזונים מלה גאזטה דלו ספורט או מארקה. מעבר של שוער ישראלי לבאיירן מינכן נראה בלתי נתפש עד לפני שבועיים. פתאום זה קרה.
התופעה הזאת מייצרת כאב ראש עבור מכבי תל אביב. מדובר במועדון הכי הישגי בישראל, זה שהמציא את המושג "מכביזם" ומכוון לזלילת אליפויות בכל רגע נתון. פתאום הוא הופך לחממת גידול של כוכבים. גלוך, פרץ, הדיבור כעת הוא שגם פארפה גיאגון לא יישאר עד סוף החלון, ואם לזרות עוד קצת מלח על הפצעים, כל זה קורה אחרי שההכנות לעונה כבר הושלמו (פרץ) או במהלכה (גלוך).
כשחושבים על קבוצות שעובדות בשני המסלולים, הראשונות שעולות בראש הן פ.צ. באזל ודורטמונד (זלצבורג לא במשוואה, אין לה באמת תחרות). שתיהן גידלו כוכבי-על ביודען שהן רק תחנות ביניים, ועדיין הצליחו להתמודד על האליפות. רכבת הייצוא גבתה לבסוף מחיר מבאזל, שאחרי תשע זכיות בעשר שנים לא הניפה צלחת בשש העונות האחרונות. דורטמונד נכנעה לעליונות של באיירן מינכן וכבר 11 שנה לא מצליחה לסיים בפסגה. גם אובדן האליפות המביך של העונה שעברה נבע, בין היתר, מנאיביות של קבוצה שכבר התרגלה לוותר על התואר.
כשהחל עידן גולדהאר, הציפייה ממכבי תל אביב הייתה שתהפוך לזוללת תארים. בשנים הראשונות נראה היה שהחזון מתממש, במיוחד בזכות ניהול נכון והיכולת של ג'ורדי קרויף להשאיר את הכוכבים. הכניסה ההדרגתית של הפועל באר שבע כשחקנית במאבקי הצמרת, ההסתגלות של מכבי חיפה לעידן החדש ובין לבין גם העזיבה של ערן זהבי והוויתור על דרג מקצועי בכיר, החזירו את המועדון לאחור. שתי זכיות באליפות בשבע שנים הן מעט מדי, והמשקל על כתפי קין ומחליפיו העתידיים, מי שלא יהיו, הופך להיות כבד יותר. צריך לזכור - היצע השחקנים הישראלים לא גדול במיוחד, ומכבי תל אביב נוטה בנוסף להגיב לאט, שני אלמנטים שמעלים עוד יותר את דרגת הקושי.
גולדהאר קיווה שגם מאמנים שיגיעו לפה יבנו קבוצות לטווח ארוך, בדומה ל-NBA או ל-NFL. בפועל, המועדון שלו הפך לחממת מאמנים. מכבי תל אביב כבר הבינה כמה זה מזיק. כעת היא ניצבת בפני מכשול נוסף.
מי הוא ספורטאי השנה?
מי היא ספורטאית השנה?
מכבי תל אביב משקיעה מדי שנה עשרות מיליוני שקלים במחלקת הנוער, התקציב שמופנה לשם עוקף את מרבית הקבוצות בליגת העל. מכירות מהסוג של גלוך ופרץ מהוות החזר כספי להשקעה ומעידות על התנהלות כלכלית נבונה. הבעיה היא שבינתיים גזרת ההישגים מידלדלת. לטעמי, המכירה של פרץ תהיה פחות משמעותית מקצועית מזו של גלוך - אפשר להסתדר בליגת העל גם עם שוער פחות טוב ממנו - ועדיין, היא מעידה על מגמה שלא תיפסק. גם הכוכב הגדול הבא שייצא ממחלקת הנוער ייקטף לפני שבשער 11 יספיקו להריע לו וייצר פער שבמועדון יצטרכו לסגור במהרה.
מכבי תל אביב עשתה לפני הקיץ הנוכחי את המהלך המתבקש והפיחה רוח חיים בצמרת הניהולית. שובו של מנספורד, יחד עם בואו של רובי קין, הם איתות לכך שהמועדון מכוון לחזרה אמיתית לצמרת. הבעיה: גם אם חור אחד כבר נסגר, בורות חדשים מאיימים להיפער.