אייל סגל הרוויח בשנה האחרונה את מקומו בשולחן האקסקלוסיבי של מועדון "מוכרים בגבוה". הוא יושב לא רחוק מהמאסטרו אבי לוזון ואולי אפילו עקף בדרך חבר ותיק ובכיר נוסף במועדון - ג'קי בן זקן. עסקת העברתו של עומרי גנדלמן לגנט עזרה למכבי נתניה לחצות רף של ארבעה מיליון יורו ממכירות שחקנים רק הקיץ, כאשר לזו של קשר הנבחרת הצעירה קדמו אלו של רז שלמה, פטריק טוומאסי ואבובקאר דומביה. אם מוסיפים לרשימה הזאת את העסקאות של עדן קארצב, זלאטן שחוביץ', גבי קניקובסקי, פרנאן גורה ויונס מלדה, אפשר בזהירות להגיד שהמנגנון בנתניה עובד - וגם מגביר קצב.
מכבי נתניה עוד לא הצליחה לייצר לעצמה אוסקר גלוך, מנור סולומון או ליאל עבדה, אבל היא יודעת לבצע את הבסיס. לקנות בזול, להשביח ולמכור בזמן תמורת הסכום הנכון. סגל והמנהל הספורטיבי אלמוג כהן יגידו שאי אפשר למנוע משחקנים להתקדם, יגידו שזו הדרך היחידה עבור מועדון מהדרג השני להתנהל ולהשתדרג כלכלית. הם יגידו שזה כך בכל העולם (מספיק להסתכל לדוגמה על ברייטון כמודל). מוכרים ועל הדרך ממלאים את הסגל בנכסים שימלאו את מקום העוזבים בטווח הקצר, תוך שהם נכנסים בעצמם לתהליך ההשבחה. זה מנגנון שאמור לשמור את הקבוצה תחרותית. כל עוד יש נכסים והקבוצה לא מאבדת מכוחה, זה אומר שהשיטה עובדת. הכל נכון, אבל - יש אבל.
לוזון ובן זקן הבינו מזמן שאין בהכרח סיבה לעשות עסקאות בתוך ליגת העל. אם יש לך כישרון ביד והצלחת לעזור לו לפרוץ בגיל צעיר, כנראה שתקבל עליו סכומים גבוהים יותר מעבר לים. לפחות גבוהים ממה שמוכנים הבעלים העשירים בליגה לשלם. מיטש גולדהאר הוציא את עצמו מזמן ממשחק השני מיליון יורו ומעלה בתוך הליגה, גם אלונה ברקת לקחה צעד אחורה בשנים האחרונות בכל הקשור לתשלום דמי העברה גבוהים לקבוצות ישראליות. יעקב שחר לא הגיע מעולם למספרים האלה. הגדולות יקנו מתוך הליגה במחיר סביר או בעסקת חליפין, אבל יחכו לשחקן מוכח ועסקה טובה. דרישות לסכומים גבוהים מדי מתפרשות עבורן כניסיון סחטני לרכוב על היכולות הכלכליות שלהן.
באופן מפתיע, המדיניות הזו של העשירות הפכה דווקא את סגל לכוח קנייה משמעותי. כדי שהמנגנון יעבוד, סגל הבין שהוא צריך להפנות חלק מהכסף שנכנס לרכישת שחקנים. נתניה הוציאה קרוב למיליון יורו הקיץ על רכישת סטניסלב בילנקי (מימוש אופציה), עוז בילו, ראצ'יד צ'ירינו, בר כהן ואיתי בן שבת. בשנה שעברה הוציאה סכומים גבוהים יותר על איתן אזולאי, רז שלמה ואחמד סלמן. נתניה אוספת שחקנים שהיא רואה בהם פוטנציאל למכירה עתידית רגע לפני השלב שבו הם עשויים לעניין את הגדולות. כשמסביבה אוסף של קבוצות שמעדיפות לשלם משכורות גבוהות, אבל לא קונות שחקנים או מתבססות על חופשיים ומושאלים, נתניה נמצאת כמעט לבד במשחק הזה.
במקביל, צריך לשים לב לחיזוק האחיזה של סוכן השחקנים דודו דהאן בסגל של נתניה. דהאן, שעל פי הודעת נתניה סייע במכירת גנדלמן לגנט, היה האיש שאחראי על ההעברות של קארצב ומלדה. בין המיוצגים שלו בסגל של נתניה אפשר למצוא את בוריס אינו, כארם ג'אבר, בילו, אזולאי ושחקני הרכש בן שבת וכהן, כשעל פי דיווחים אחרונים, נתניה עוקבת אחרי עוד צעיר המיוצג בסוכנות של דהאן - אניס פורת עיאש מבני סכנין. החיבור בין דהאן למכבי נתניה טבעי, מובן ומלמד על המדיניות. לנתניה יש כוח קנייה ומדיניות ברורה לשלב צעירים, לדהאן יש את "הסחורה" והיכולת המוכחת להוציא שחקנים לחו"ל בעסקאות משתלמות.
מה שקורה בנתניה מזכיר קצת את מה שקרה באשדוד בשנים האחרונות, אבל יש הבדל מהותי אחד. לנתניה, בניגוד לאשדוד, מכבי פתח תקוה או עירוני קרית שמונה בשנים מסוימות, יש מסורת וקהל גדול שדורש הישגים או לכל הפחות תחרותיות. האוהד הממוצע ודאי חש גאווה ממכירת כישרון כמו גנדלמן לגנט בסכום גבוה, אבל הוא גם תוהה מה הלאה. כשלעצמה, המכירה של גנדלמן - או כל שחקן אחר לצורך העניין - לא יכולה להוות הישג אם נתניה לא תשתמש בעתודות שקנתה להצלחה בליגה. מכבי נתניה נמצאת היום במקום בו פלייאוף עליון הוא מאסט והמקום הרביעי הוא הישג ריאלי. היא לא יכולה להרשות לעצמה חוסר יציבות. האוהדים לא יקבלו מכירת שחקנים כתירוץ לחוסר הצלחה.
לזכותם של סגל, אלמוג כהן ורן קוז'וך ייאמר שהם ממש לא מנמיכים ציפיות, להפך. הם מבינים שמכבי נתניה נמצאת במקום בו מצופה ממנה להיות קבוצת צמרת יציבה בכל עונה. יש לה גם את האמצעים לכך. השאלה היא: האם נתניה תדע להשתמש בסכומים שהיא מכניסה מדמי העברה גם כדי לחרוג קצת ממדיניות הרכש הייחודית שלה. נתניה לא מאמינה בוותיקים, לא משלמת משכורות עתק, לא שואלת בלי אופציית רכישה. היא מחפשת צעירים לפני פריצה או שחקני גיל ביניים חצי תקועים כמו לירן רוטמן, מקסים פלקושצ'נקו וג'ואל אבו חנא. השחקן המבוגר ביותר בסגל הצהוב נכון לעכשיו הוא נאסים אואמו בן ה-30. מלבדו, אין בסגל שחקן אחד מעל גיל 27.
מדיניות הרכש הזאת באה גם כי סגל "נכווה" בעבר מ"שמות גדולים" שלא הצליחו לספק את הסחורה, כמו רועי קהת או מיכאל אוחנה, ומעסקאות השאלה ללא אופציה שגרמו לו לאבד את שון וייסמן, דן גלזר ופארפה גיאגון. רק לאחרונה, באחת מיני רבות הפעמים בהם פנה לאוהדים דרך הרשתות החברתיות, הסביר: "זה התקציב שאני יכול להעמיד, מפעם לפעם נמכור שחקנים ושחקנים מוכרים רק בשיא, כי בשפל משלמים להם שילכו. ומפעם לפעם לא נצליח להאריך הסכמים, בגלל עלויות. זו מכבי נתניה נכון לעומק הכיס שלי".
ההסבר להסבר פשוט. אוהדים של קבוצה תחרותית רואים כסף נכנס ושואלים על מה הוא ייצא. לא מן הנמנע שלצרכים מקצועיים נקודתיים, נתניה תצטרך מדי פעם לצאת מהמעגל. כלומר, לא לקנות רק שחקנים שמיועדים למכירה עתידית. סגל מבין שבקהל יש מי שמצפה ממנו לעשות משהו שהוא עוד לא עשה או נמנע מלעשות: לקנות זר יקר, להתחרות בגדולות על ישראלי בכיר, להחתים שם גדול. לעשות עסקאות בסדר גודל של באר שבע ולא של אשדוד. מתישהו, הוא יצטרך לעשות את זה ולא רק מהסיבה שזה המעמד של נתניה עכשיו. להתנהלות נכונה בחלון ההעברות יש גם מחיר.
אם נתניה תקרטע בליגה, שום אדם בתוך המערכת לא יוכל להגיד "אבל איבדנו שחקנים...", זה תירוץ לקבוצות קטנות נטולות שאיפות לטווח הארוך. מכבי נתניה עלתה לליגה של הגדולים. כלכלית, היא צעד אחד מאחורי שלוש העשירות. איך אומרים באח הגדול? נא להתנהג בהתאם.