פעם סיפר שרן ייני, השריד היחיד במכבי תל אביב לימים שלפני עידן הזרים ומיטש גולדהאר, שהיה לו ולשחקנים נוספים בתחילת הקריירה קשה להגיע בבוקר להתאמן בקרית שלום כשמדורי הספורט של העיתונים היומיים הוציאו לכלוכים מחדר ההלבשה וציטוטים בעילום שם של שחקנים, בדרך כלל אחד על השני. ייני, עוד מעט 20 שנה בבוגרים של מכבי תל אביב עם גיחה קצרה להולנד, אהב, ובצדק יש לומר, את המעבר לעידן של העמימות התקשורתית. העידן שהביא ג'ורדי קרויף, עידן שלוש האליפויות בין 2012 ל-2015.
ואכן, מכבי תל אביב של מיטש גולדהאר היתה זקוקה לשינויים ואחד מהם היה השקט התקשורתי. מהפיכה של ממש ממידע שזרם די חופשי וללא הגבלה לשתיקה ושקט תעשייתי. אבל מה שטוב ונכון ל-2005, כבר לא תופס ב-2023. היום העניין מתרכז פחות במה אומרים שחקנים בעילום שם, כי כבר כמעט שאין דברים כאלה. היום הזירה התקשורתית היא בטוויטר, בפודקאסטים, באינסטגרם וגם בטוקבקים של הקהל באתרי האינטרנט. שם יש פתחון פה מלא לאוהדים והשחקנים מקשיבים. אם ייני דיבר על הלחצים שיש על השחקנים לפני עשרים שנה בגלל מה שחברים לקבוצה מקשקשים, היום הכדורגלנים סופגים את החצים מהאוהדים ללא מתווכים.
עוד בליגת העל
הבריחה של הקבוצה היום מהתקשורת לא נותנת לה כלום. יותר משהתקשורת צריכה את מכבי תל אביב, המועדון צריך את המדיה, בטח במשבר הנוכחי. מכבי תל אביב אחרי שלוש שנים בלי אליפויות, שלוש שנים בהן מכבי חיפה שולטת כאן והתסכול של האוהדים עצום. מי שחושב ששתיקה היא נכונה בתקופה כזו, טועה. כך למשל בסיפור אייטור קראנקה. דומה שלא היתה דמות כל כך לא רצויה ביציעים כמו הבאסקי. השיא היה בקללות הנוראיות כלפיו במשחק האחרון מול מ.ס. אשדוד ואתמול נתלה שלט ברור בקרית שלום עם מסר שלא יהיו מנויים, אם הוא יישאר מאמן הקבוצה.
זכותו של גולדהאר להשאיר את קראנקה ויש לו אפילו סיבות טובות לכך. לקראנקה יש חוזה לעונה הבאה ולא בטוח שאם יגיע לו מחליף, הוא יצליח יותר ממנו. תחלופת המאמנים בשלוש השנים האחרונות לא הוכיחה את עצמה. לכל מאמן לוקח כמה חודשים ללמוד את המועדון. קראנקה אפילו הביא כמה תוצאות טובות: ניצח את הפועל באר שבע בשלושת המפגשים שלו מול אליניב ברדה, ניצח גם את מכבי חיפה בצורה מרשימה בבלומפילד ואסור לשכוח שלקחו לו את אוסקר גלוך. ויש אפילו עוד סיבות. הספרדי חרוץ, מקצועי, יורד לפרטים הקטנים ופוקד את חדר העבודה שלו בקרית שלום אפילו בימים חופשיים לשחקנים.
אבל יש גם הרבה בעיות. בניהול המשחק, בגישה אל המשחק ובכלל - זה בסדר אם קהל רוצה מאמן אחר; זה לא בסדר אם לא יוצאים אל הקהל ומדברים. שלושה שבועות אחרי שמכבי תל אביב סיימה את העונה (ערב ההפסד לבית"ר ירושלים בחצי גמר גביע המדינה) ודומה שאי הוודאות שולטת. בן מנספורד הצליח בפעם הקודמת, אבל גם ולדאן איביץ' הצליח בפעם הראשונה והעונה היה רחוק מאוד מבית הספר שעשה לכדורגל הישראלי בקדנציה הראשונה. גולדהאר חייב הפעם לנקוט במדיניות אחרת. אם יש לו בארסנל ארבעה זרים תותחים שיהפכו עבורו את מאזן הכוחות בכדורגל הישראלי, אז הוא יכול למלא פיו מים ולא להתייחס לכלום. אבל ההיסטוריה והנתונים מלמדים שזה קשה ואף בלתי אפשרי להנחית כאן שחקנים שיעשו את השינוי וגם בשוק הישראלי אין יותר מדי מה להביא.
מיטש גולדהאר, ג'ק אנגלידיס ובן מנספורד צריכים לדבר ולהילחם על הדרך שלהם. במקום בו גולדהאר חי, כשקבוצה ממנה מאמן נוער לתפקיד בלי ניסיון ובלי רזומה, זו ההתרסה הכי גדולה שיכולה להיות. מכבי חיפה שלחה למכבי תל אביב מסר שגם עם מאמן הנוער שלה היא יכולה לקחת אליפות רביעית ברציפות כי הפער שנפתח בין הקבוצות כל כך גדול. זה הצעד הכי מתגרה שיכול היה לקבל גולדהאר.
עם שתי אליפויות בשמונה השנים האחרונות, גם השחקנים צריכים להרגיש שוב ביטחון במערכת. צריכים להרגיש שיש כיוון ברור ודרך סלולה לעבר המטרה. המצב הנוכחי לא משרת איש ולא נותן תקווה למהפך שמכבי תל אביב מחפשת.