החורים במכבי חיפה, העתיד של מכבי תל אביב והקרב על השחקנים השבעים: שוק ההעברות בליגת העל

סיום העונה המאוחר, והכניסה המוקדמת - כתמיד - למשחקי הגביעים האירופיים, טלטלה את שוק ההעברות ברמה כזו שלא בטוח שיש סיבה לקרוא לחודשיים האלה בשם עונת המלפפונים, כי אין פה באמת מלפפונים. שחקנים בעלי שם עוברים מקבוצה לקבוצה עוד לפני שהאוהד הממוצע מוציא את הראש מהבריכה בריזורט הפנוי ובודק אם נשאר לו כסף כדי לקנות מנוי.

זה נראה כאילו למרכז הזירה הושלכו שחקנים עם עבר מרשים, כאלה שהאוהדים השרופים מריירים עליהם שנים, וכל קבוצה, בדרכה, מתנפלת על מרכז הערימה ושולפת שחקן שיעטר את הסגל שלה. אבל גם בשוק הזה - תרתי משמע - צריך לעשות סדר. לא כל קבוצה נוהגת כך ולא כל קבוצה שכן נוהגת כך, עושה נכון.

האלופה נכנסת למעגל משחקי מוקדמות ליגת האלופות בעוד שבועיים, עם נקודות דירוג שלא מקנות לה יתרון באף הגרלה, גם לא במפעלים המשניים, כך שתכנון הרכש שלה תלוי התקדמות באירופה, שלב אחר שלב. השוק פתוח עד סוף אוגוסט, והקבוצה של ברק בכר צריכה לשמור על מי שהיא רוצה לשמור, ולהתקדם עקב בצד אגודל בכל הנוגע למילוי השורות החסרות.

אז חיפה דואגת לשמור על הזרים שרצתה - חוסה רודריגס, בוגדן פלאניץ', צ'ארון שרי וגודסווי דוניו - להיפרד ממי שלא רצתה - יאניק וילדסחוט וארנסט מאבוקה - וליהאבק על ניקיטה רוקאביצה שהדרכון הישראלי שלו הוא יתרון אדיר, בטח כשמדובר בשחקן ברמתו. אבל הכל שאלה של כדאיות כלכלית. הרחרוח סביב מאוויס צ'יבוטה, שחקן במעמד האזרחי של רוקאביצה, אולי נועד להפעיל לחץ ואולי מיועד לתת עוד עומק לסגל. צירופם של שון גולדברג ובעיקר עלי מוחמד הוא חיזוק, אבל לא כזה שיהפוך את מכבי חיפה למועמדת בלעדית לאליפות, אלא רק לאחת משתיים.

לירוקים חסר עדיין מגן ימני ברמה גבוהה יותר מרז מאיר, ולטעמי חסר לה בלם קל רגליים. את הרכש המשמעותי שלה - עומר אצילי - עשתה הקבוצה בינואר וחסכה זמן התאקלמות קריטי.

מיטש גולדהאר בשלו ואי אפשר שלא להעריך את הקו והדרך. מכבי תל אביב נפרדה בעל כורחה משחקן העונה שעברה דור פרץ ומאלכסנדר פשיץ' שלא רצה לשחק בה, תיפרד כנראה משני שחקנים שלא מתאימים לדרך של פטריק ואן לוון - דן ביטון ואילון אלמוג - ומשני שחקנים וותיקים שעשו את שלהם - איתי שכטר ואבי ריקן.

במקומם היא חיפשה שחקנים עם פוטנציאל ענק - אוסמה חלאיילה, אביאל זרגרי ועידן נחמיאס. כולם צעירים שטרם הגיעו לפרקם, ובכך היא נבדלת מהקבוצות המתחרות בה - לקחת שחקנים שהם לפני השיא, לתת להם פלטרפורמת התקדמות, ולהוסיף אותם לסגל שמורכב בהרבה שחקנים שכבר עברו את התהליך.

מכבי תל אביב גם ממשיכה לרחרח בשוק הספרדי ולחפש שחקנים בסטייל של אנריק סאבוריט ולואיס הרננדס - מנוסי לה ליגה שאפשר לעמוד בשכר שלהם. למכבי יש שבועיים פור על מכבי חיפה ובלאו הכי, גולדהאר לא יחרוג מהתקציב שלו כדי לקחת אליפות, אלא ייקח את מה שיש במסגרת התקציב. כלומר, אם מכבי תל אביב תממש את הניקוד שלה ותגיע לשלב הבתים של הקונפרנס ליג, מה שיכניס למועדון יותר מ-25 מיליון שקל, היא תשתמש בכסף הזה כדי להתחזק לקראת סיום חלון ההעברות בסוף אוגוסט, כפי שעשתה תמיד בסמוך לעליה לשלב הבתים.

עד אז היא תוכל להשתמש ברכש הטרי ובשחקנים שחוזרים מהשאלה ואולי יושאלו שוב, כדי להתמודד בשלבים המוקדמים של גביעי אירופה. ולכן, מי שחושב שהעזיבה של פרץ או יונתן כהן ובוודאי של שכטר או ריקן היא קריטית, צריך לחכות במקרה של מכבי תל אביב לסוף חלון ההעברות כדי לקבל את התמונה הסופית.

אחרי שלוש אליפויות רצופות, שלוש שנים בלי אליפות קצת שיבשו את הדרך של אלונה ברקת. אם בעבר היא התחרתה עם מכבי תל אביב לא רק על אליפות אלא על השחקנים בטובים בשוק, ויכלה לה, ברקת עברה להתחרות עם הפועל תל אביב עם השחקנים השבעים בשוק. כלומר, אין שום רע בשחקני סגל כמו איתי שכטר, דור מיכה, ורועי גורדנה - כל אחד מהם נחשב לפרקים לשחקן הטוב בתפקידו בארץ (גורדנה עשה עונה נפלאה באשדוד) - אבל השיא מאחריהם.

לצפות משלושתם להוביל את באר שבע לאליפות, יהיה קצת מוגזם. לא מדובר כבר בשחקנים מובילים ועם עזיבתו של ז'וז'ואה הקבוצה גם מאבדת שחקן שהוא מעל הליגה. אין פה מאור מליקסון או מאור בוזגלו או בן שהר וגם לא אליניב ברדה או זרים ברמת ג'ון אוגו או טוני וואקמה. אין פה קבוצה לאליפות, גם אם המטרות הן כאלה. הרעיון להביא את יוג'ין אנסה ולעשות ממנו וואקמה עלול לאכזב, אבל שווה לנסות. רוני לוי צריך למצוא עכשיו זרים שישמיטו לסת, כדי לייצר תלכיד שיהיה לו סיי במאבקים על התואר. כרגע אין לו.

"מבשלים הפתעות" זה מוטו שיווקי של משה חוגג שקונה זמן, אבל קשה לייצר ממנו אמון. בית"ר ירושלים החתימה את ארווין קומאן, אבל למרות שהוא שם גדול יותר בהולנד מפטריק ואן לוון או ריימונד אטפלד, להם יש עליו עודף קילומטראז' בכדורגל הישראלי. הוא תלוי לחלוטין באלי אוחנה או חוגג שייצרו לו סגל שיוכל לעבוד איתו. כרגע יש גל עזיבות: שי קונסטנטין, עידן ורד, אלירן עטר, עלי מוחמד, אולי אפילו ירדן שועה ואביאל זרגרי. זו ליבת המועדון.

אי אפשר לייצר תחליפים משוק שבסוף הוא מוגבל: רוב השחקנים החופשיים נחטפים, האחרים תחת חוזה וצריך לקנות אותם, ולכל הדברים האלה צריך כסף, ואין כזה, אם עסקת השותפות עם השייח' נפלה וחרב הקיצוצים כבר הונפה. שחקנים כמו אבי ריקן או אופיר מזרחי הם שחקנים נחמדים, אבל לא כאלה שייצרו מספרים שוברי שוויון.

סיפור עונת ההעברות של בית"ר נראה כרגע עגום ואפילו מסוכן לעתיד המועדון. הקבוצה לא רלוונטית, וייתכן שחוגג מביע את אכזבתו מהמגבלות שמונעות ממנו לפתח את המועדון - האוהדים לא ממלאים את חלקם בהכנסות ומיעוטם הקולני מנהל איתו קרב מאסף - ולכן האנרגיות שלו פחתו.

לקבוצות הגדולות של הפועל תל אביב בעבר היה קו ודרך: או שהיו בהן שחקני בית בתהליך פריצה, או שהביאו רכש עם עוצמות, בעיקר זרים, או שהיה להם כסף כדי להביא כוכבים. להפועל תל אביב הנוכחית אין כמעט כלום מכל אלה, אז היא מאלתרת. אושר דוידה, שי אליאס, דני גרופר ודורון ליידנר הופכים לשחקנים ליגיטימיים בליגת העל, אבל זה עוד לא סלים טועמה, פיני בלילי, עומרי אפק או כפיר אודי. הרכש של ינואר השאיר אותה בליגה, אבל תקרת הזכוכית שלו היא מקום חמישי.

כמו באר שבע, גם האדומים מתל אביב מביאים הקיץ שחקנים שהשיא מאחריהם - עידן ורד, שלומי אזולאי, אולי בן שהר - או כאלה שאינם איכותיים מספיק לרמות הבאמת גבוהות של המאבק על התארים (אנתוני וארן? מוחמד עוואד? לירן סרדל? דניאל פלשר?), אבל לזכותם ייאמר שהקבוצה עובדת, מחתימה, ויוצרת עובדות בשטח.

בניגוד לבית"ר ירושלים, הקהל של הפועל תל אביב נאמן ורוכש מנויים, ללא קשר להישגים או פוטנציאל, וכשיש רוח של התחדשות, הוא קונה יותר. האדומים רוצים שקט, אבל כשהכל יחזור ממש לקדמותו, יתברר שם ששער 2 נשאר מאחרי הספסל, ושער 2 גדל מאוד אחרי השיפוצים. בשער 2 יושבים אלה שישבו פעם בשער 5 והיו מאגניבים ואחר כך בשער 7 והיו דעתניים ועכשיו כשהם בשער 2, הם רוצים הצלחות. ומעל לשער 2 יש גג, והוא יוצר די אקוסטיקה לגידופים.