את הקדימון ל"חשיפה" של חיים אתגר ששודרה אתמול בקשת, ובמרכזה איש העסקים נאום נחשון כהן נחשונוב, קיבלנו לפני שבוע וחצי בכתבה של דני קושמרו עם משה חוגג באותו ערוץ. "הנה, השיח' העביר לי כסף", הכריז אז חוגג, בעוד עיניו של קושמרו נותרות חשדניות. חודש אחרי חתימת הסכם השותפות ההיסטורי בדובאי, עדיין רב הנסתר על הגלוי. אף אחד לא יודע האם בית"ר ירושלים אכן שייכת בחלקה לחמד בן ח'ליפה. או האם תהיה שייכת אי פעם וכמה כסף הועבר או יועבר למועדון. סימני השאלה ממשיכים לרחף, ומתנוססים בגאון על שולחן הוועדה להעברת זכויות של ההתאחדות לכדורגל.
תחילת דצמבר 2020 נראית היום רחוקה כמעט כמו המרחק בין בן ח'ליפה לתעודת היושר שבהתאחדות מבקשים ממנו להמציא. אתמול חיים אתגר החזיר אותנו לשם, לנקודה ההיא שבה לכאורה החל הכול. כנראה ש"חשיפה" חידשה יותר למי שלא בקיא בסיפור ופחות לכל מי שכבר גמע את שלל הידיעות בעניין העסקה המפוקפקת. דבר אחד משותף לאלה ולאלה - היא לא הצליחה לרגש אותם. זה היה סיפור שחציו האחד מוקדש ליחסי ציבור לאיש עשיר מאוד ("שעון של 2.5 מיליון דולר") שלא ברור כיצד בדיוק הגיע למעמד הזה אחרי שבארץ הכריז על פשיטת רגל בגלל 700 אלף שקל, וחציו האחר גילויים שהיו מסעירים בימים הראשונים שלאחר החתימה, אולם אחריהם נשטפו בגל של ידיעות ותעלומות חדשות.
אתגר באמת התפעל מהעושר המופלג של כהן. אפשר להבין אותו, הרי לא בכל יום נתקלים בשעון מרופד ביהלומים יקרים וצי כזה של רכבים בחנייה. העניין הוא שהסגמנט הזה היה צריך להימשך 3 עד 5 דקות, לא חצי שעה ולא בכזה פרץ של השתאות. בסדר, הבנו שמדובר פה באיש מאוד אמיד. במקום להתקדם הוצגה בפנינו אקספוזיציה ארוכה, כניסה מתישה לעלילה, שאפילו כללה פעמיים את אותו שוט של העוזר של כהן מקרצף את הרולס רויס. אחרי כניסה כזאת אמור להגיע "בום" גדול, אבל הסרט בן 75 הדקות התנהל לאיטו כמו משחק ממוצע של בית"ר ירושלים בליגת העל.
מפה לשם נרשמו תנודות קלילות בסיסמוגרף ההתרגשות. אתגר בכל זאת ייחס חשדנות לעושר של כהן וזה בא לידי ביטוי ברגעים מסוימים. הרגע שבו אתגר והצוות לא הורשו להיכנס לפגישה היה מעט דרמטי. גם מטח השאלות לכהן על ההיסטוריה שלו כנחשון נחשונוב עורר ציפייה מסוימת. בפרומו הבטיחו לנו "איום" על הצוות, שהתברר כהכרזה של כהן, כזו שלא ברור אם יש לה כיסוי, לפיה יש אחריהם מעקב מהרגע שנכנסו לדובאי והתרעה מפני כניסה שלהם לרשימה השחורה במדינה.
הרגע שיכול היה לייצר תפנית אמיתית בעלילה נרשם ברכב, כשאתגר גילה שהידיעה על עסקת הרכישה שדווחה ב"חליג' טיימס" הוסרה מהאתר. במקום לנבור, להתעכב ולשאול הוא פשוט המשיך הלאה. יכול להיות שהיה פשוט המום. בכתבה של אורי לוי כאן הוא תיאר את שחש אז בעצמו: "הימים האחרונים בדובאי היו היסטוריים וחגיגיים, אבל ככל שעבר הזמן הם הפכו לסרט מתח פתלתל, עם אפלולית של סיפור בלשי, בו נראה כי רב הנסתר על הגלוי. בסיפור הזה יש הכול - פגישת נורמליזציה חזיתית בין ישראלים לאמראתים שייצרה היסטוריה, וגם הרבה אופוריה, תקווה וכותרות בישראל אל מול דממה מוחלטת בנושא באיחוד האמירויות, שהתפתחה לחשדות וסימני שאלה גדולים מאוד בהווה ובעיקר לעתיד. סימני השאלה האלה התפתחו, ברגעים מסוימים, להיסטריה של ממש".
לאתגר היו יותר כלים מלוי לתאר את אותה הדרמה בדיוק. הוא הצליח באופן חלקי ביותר, אבל היה לו זמן לתקן.
רק שהוא לא תיקן. חודש חלף, ואתגר העלה את נאום כהן על הקו, הפעם בשיחה טרנס-סעודית בין תל אביב לדובאי. אפילו בזמן הקצר והממוקד הזה הוא בזבז שניות יקרות ולא פיתח את הסיפור עם הידיעה שנעלמה, עם החשדות העצומים סביב השיח', לא עימת אותו עם אף שאלה קשה. כהן הרים לו להנחתה כשאמר שהוא כבר שבועות לא מדבר עם השיח', מאחר שחוגג מנהל איתו קשר ישיר ואין בו צורך עוד כמתווך. האם לא היה ראוי לשאול אותו מדוע ניתק מגע מבן ח'ליפה, שהגדיר את כהן כ"משפחה" (ולראיה המשרד המשותף שהשניים חולקים, לפחות לטענת הישראלי)? יחד עם הידיעה הנעלמה מ"חליג' טיימס" וכל הבעיות שהציג בן מיטלמן בסיום אפשר היה לדחוק את כהן קצת יותר לפינה. למשל, לבדוק באמצעות קשרים לא מסובכים מדי בדובאי את נושא תעודת היושר והמסמכים שהשיח' מתעקש לא להציג, או לכל הפחות לבקש את התייחסותו של כהן לכך.
יש עוד ניואנס קטן אך חשוב שאליו כדאי לשים לב. ב-26 בנובמבר, לפני שנחתמה העסקה הרשמית, חוגג הצהיר על סגירה עם חברת תיווך שאמורה לעזור לו להגיע למשפחת המלוכה ולרוכש פוטנציאלי. אם להאמין לדבריו של כהן, לפיו הוא ובן ח'ליפה חולקים את אותו המשרד, הרי שהרוכש היה כבר מעבר לדלת, תרתי משמע. האם כל המשחק היה מכור? האם העסקה הזאת נחתמה הרבה לפני ההצגה הגדולה של תחילת דצמבר, ואם כן - מה בדיוק נסגר שם?
המסמך שקיבלנו ב"חשיפה" היה דלוח, שטוח, מאוד לא מספק ובעיקר לא עדכני. זו לא הייתה חשיפה, זו הייתה הצצה קטנה דרך חרכי הדלת לעולם מלא מסתורין שלא ראינו את אפס קצהו, ומה שכן ראינו היו אירועים שעליהם כבר שמענו וקראנו הרבה לפני כן. אתגר החמיץ את מועד א' וגם את מועד ב', אבל לפחות העלה במעט את רף הספקות הגבוה ממילא שקיים סביב העסקה. כעת נותר רק לראות למה יאמינו בוועדה להעברת זכויות - לשעון היקר ולצי המכוניות של כהן, או לזיגזג המוזר ביחסיו עם בן ח'ליפה, על כל המשתמע מכך.