"פגשתי אותו בפעם הראשונה ב-16 בספטמבר 2000. ראיתי ילד בן 13 עם רגליים באורך ובעובי של האצבעות שלי בידיים. אמרתי לעצמי 'ילד כזה, הוא בכלל יכול לשחק כדורגל?'. באותו היום הלכנו למגרש האימונים של ברצלונה ועל הדשא הדעה שלי לגביו השתנתה. הגענו למבחנים, אז שילבו אותו במשחק בין ילדים א' לילדים ב'. איתו בקבוצה שיחקו ג'רארד פיקה וססק פברגאס, אבל מי שמשך את תשומת הלב של כולם היה לאו. אף אחד לא היה יכול לעצור אותו. לאנשים של בארסה הספיקו כמובן כמה דקות כדי להבין מה יש להם בידיים, אבל מכאן ועד החתימה הרשמית שלו עברנו עוד הרבה תלאות. אני בטח לא ידעתי שההגעה שלו למבחנים האלה תשנה את גורל פני המועדון, וגם למועדון לקח די הרבה זמן להבין את זה".
הוראסיו גאיולי הגיע מארגנטינה לברצלונה בשנות ה-70 במטרה לשחק באספניול, אבל פציעה קשה גרמה לו לפרוש ולהפוך לסוכן שחקנים. היום הוא בין השאר סוכנו של מרקו אסנסיו מריאל מדריד, ויכול להרשות לעצמו, כהגדרתו, לבחור בפינצטה את השחקנים עמם הוא רוצה לעבוד. אבל ב-1998 הוא עדיין חיפש מציאות. ליאונל מסי היה אז רק בן 11, שחקן קבוצת הילדים של ניואלס אולד בויס. "עדיין לא הכרתי אותו אז, אבל היו לי שני שותפים מרוסאריו שדיברו על שחקן נפלא וקטן. הוא היה עדיין קטן מדי, אבל שנתיים לאחר מכן הם הזכירו אותו שוב, ושלחו אליי את אבא שלו, חורחה".
משפחת מסי רצתה להעביר את ליאו לקבוצה גדולה באירופה, לא ממש שינה להם איזו בדיוק. הוראסיו גר בברצלונה, ולכן הם החליטו לשלוח את הילד למקום שבו נמצא מישהו משלהם שיכול לעזור בהתאקלמות. כמעט קשה להאמין כמה פרוזאית הייתה השתלשלות המקרים שהובילה את השחקן הגדול בתולדות ברצלונה להפוך לכזה. קצת לפני שתכנן עם משפחת מסי את ההגעה של לאו למבחנים בספרד, ניהל הוראסיו משא ומתן על משרה בסוכנות שחקנים גדולה במדריד. "למזלה של בארסה, לא קיבלתי את העבודה הזאת, אז נשארתי בברצלונה", הוא מספר, "אחרת סביר להניח שהייתי לוקח אותו למתחם האימונים של ריאל מדריד, או אתלטיקו. מי יודע מה היה קורה אם הייתי מקבל את העבודה ההיא במדריד".
אבל הוראסיו כאמור נשאר בברצלונה, והחל מאותו יום בספטמבר לפני 20 שנה גם לאו מסי. "בארסה לא לגמרי רצתה אותו. למעט אחד או שניים במועדון, בראשם המנהל הטכני קרלס רשאק, ההנהלה של בארסה, כולל הנשיא גספארט, פחדו מההיבט הכלכלי הכרוך בעסקה כזאת. מעבר לקשיים הרגילים בעסקאות שכאלה, בארסה הייתה צריכה לשלם על מגורים ועל המעבר של המשפחה של לאו, וכמובן גם הייתה אמורה לקחת על עצמה את הטיפול בהורמון הגדילה שהוא קיבל באותן שנים. זה סוג של פרויקט שבזמנו בארסה לא רצתה לקחת על עצמה, בטח לא עם ילד בן 13".
אל תפספס
בארסה לא אמרה למסי "לא", אבל גם לא "כן", אותו גמגום שאולי חזר על עצמו באופן מסוים 20 שנה לאחר מכן. הוא המשיך להתאמן בקבוצה של פברגאס ופיקה, אבל בסוף נובמבר של אותה שנה פנה לגאיולי אחד משותפיו ברוסאריו ואמר לו שמשפחת מסי התעייפה: "הם ביקשו ממני ללכת לבארסה ולהגיד להם שזה נגמר ושהוא הולך לנסות במקום אחר, אז קבעתי עם רשאק ועם סוכן נוסף שהיה מעורב, ז'וזפ מאריה מינגייה, במועדון הטניס במונז'ואיק בברצלונה.
"ישבנו בבר של המועדון, אכלנו ושתינו ואני סיפרתי לרשאק על הרצון של משפחת מסי לעזוב". הרגעים שהגיעו לאחר מכן קיבלו מעמד של מורשת קרב בתולדותיה של בארסה. רשאק, בעצמו איש המועדון מגיל 12 ולאורך 44 שנים לאחר מכן, היה כנראה היחיד שהצליח להבין את גודל השעה.
"הוא לקח את המפית שהייתה ליד הצלחת שלו, כי זה הנייר היחיד שהיה בנמצא, והתחיל לכתוב עליה: 'בברצלונה, ב-14 בדצמבר 2000, בנוכחותם של האדונים מינגייה וגאיולי, אני קרלס רשאק, המנהל הטכני של מועדון כדורגל ברצלונה, מתחייב, ולמרות התנגדותם של אחרים, להחתים את הכדורגלן ליאונל מסי בכפוף לסיכום על התנאים הכספיים'. המסמך הזה למעשה היה חוזה תקף, החוזה הראשון של מסי בברצלונה. הנייר הקטן הזה שינה את המועדון, את העיר ברצלונה ואולי את הכדורגל בכלל".
על הודעת העזיבה של מסי את בארסה במכתב רשום שמע גאיולי בחדשות. חמש שנים אחרי שחתם עבור לאו על החוזה הראשון שלו, הוא זז אחורה והפך ליועץ קרוב לאביו חורחה, שנותר מאז נציגו הבלעדי של בנו. גאיולי היה עם מסי במשחק הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת מול פורטו, וגם במשחק הליגה הראשון מול אספניול כמעט שנה מאוחר יותר, באיצטדיון שלא רחוק מהמקום שבו נחתמה המפית ההיא. חתיכת הנייר הזו עדיין שמורה אצל גאיולי באחת הכספות בבנק באנדורה, מקום מגוריו. למרות הצעות רבות בגובה מיליונים, לטענתו, הוא לא מוכן למכור את המפית. הוא חשב להשאיל אותה למוזיאון בקמפ נואו, אבל הם לא ביקשו אותה. וכמו שמערכת היחסים בין מסי לבארסה נראים בימים האחרונים, כלל לא בטוח שיבקשו בקרוב.
"שובר לי את הלב לראות שככה זה נגמר", אומר גאיולי. למרות שהוא עדיין שומר על קשר עם בני המשפחה ומוגדר כחבר קרוב שלהם, גאיולי מפנה את רוב האשמה לכיוון השחקן: "לפני שהוא שולח מכתב כזה חד צדדי, הייתי רוצה שהוא ידבר עם הקהל שלו בבארסה. מועדון כדורגל זה לא איזו חברה בע"מ, אלא כל חברי המועדון, האוהדים, העיר הזאת, והם מרגישים עכשיו ממש פגועים ממנו. יש לי חברים פה שעדיין לא יצאו מהשוק. לא רק שלדעתי הוא היה צריך לסיים את הקריירה בבארסה, אלא לסיים אותה עם פסל ענק שלו מחוץ לקמפ נואו ואחר כך להפוך לדמות ייצוגית של המועדון לכל החיים.
"הייתה לו קריירה של 20 שנה בבארסה, והוא נתן לה הרבה מאוד, אבל הוא גם קיבל ממנה המון. הוא הכדורגלן הטוב בעולם לא רק בגלל האיכויות הכדורגלניות שלו, אלא בגלל שהוא זכה בהרבה תארים וכבש המון שערים, אבל צריך לזכור שהוא שיחק בין השאר בקבוצות שבהן היו מסביבו תשעה אלופי עולם. בארסה עשתה את השחקנים שלה גדולים לא פחות משהם עשו אותה גדולה. בהתנהגות הזאת של מסי, הוא זורק את כל הדברים היפים שהוא עשה במועדון הזה לפח. הנשיא הוא לא הבעלים האמיתי של המועדון, גם לא ההנהלה. הם זמניים. הסיפור של מסי בבארסה היה יכול להיות נצחי, הוא היה יכול להיות הנשיא בעצמו".
כל מי שעוקב אחרי ברצלונה יודע שבינו ובין ההנהלה הנוכחית זו מלחמה שנמשכת תקופה ארוכה.
"שחקן כדורגל לא יכול להגיד 'זה אני או הנשיא'. לשחקן שלי זה לא יכול היה לקרות. מבחינתי, למרות שהכל היה ידוע מראש לכאורה, לא האמנתי שמסי יילך - לא חשבתי את זה לפני שנה, לפני חודש ואפילו לא לפני שבוע, למרות שאני בקשר עם כולם. למרות הצורה שבה הוא מצויר בתקשורת, הנשיא של בארסה ברתומאו הוא בן אדם טוב, מבין ופתוח. יכול להיות שהוא טעה בעניינים מסוימים, אבל זה אדם שאפשר להגיע איתו להסכם. אני מבין שזה עניין אמוציונלי עבור לאו, אבל עורכי הדין והאנשים שמקיפים אותו היו יכולים להוביל אותו אחרת".
איך אתה רואה את הסיפור הזה מסתיים?
"מה שבטוח זה שיש בין מסי לבארסה חוזה חתום לעונה הבאה. אני אמנם לא שופט, אבל מהניסיון שלי כסוכן אין לי שום ספק שבית המשפט יקבע שבארסה צריכה לקבל פיצוי על השחרור שלו כך ששחרור בחינם - אני לא רואה את זה קורה. מעבר לזה, המועדון שייקח אותו צריך לחשוב טוב טוב לפני כן. יכול להיות שאנחנו הולכים לקראת תהליך משפטי שיימשך ארבע-חמש שנים, עוד אחרי שמסי יפרוש. יכול להיות שמועדונים ייזהרו מלקחת את הסיכון עכשיו, וקבוצות יצטרכו לחכות עד סוף השנה כדי שיסיים את החוזה שלו. אני מאמין שבסופו של דבר זה ייסגר בהסכם בין הצדדים, ואולי עוד יגיעו לסיכום שהוא יישאר".