בסרטון: ברצלונה חזרה לאימונים, לראשונה מאז התפרצות הקורונה
ב-22 במאי 2004, היום (שישי) לפני 16 שנים, יצחק שום עשה היסטוריה: המאמן הישראלי הצעיד את פנאתינייקוס לזכייה באליפות יוון, אחרי ניצחון 0:1 על פניליאקוס; הוא שם קץ זמני לשלטונה של היריבה המושבעת אולימפיאקוס, שאיבדה את הכתר אחרי שבע שנים רצופות, והשלים דאבל חלומי בתוך שבועיים.
16 שנים חלפו, ופאו שיחזרה את ההישג רק עוד פעם אחת, ב-2010. שום לא זכה לאשראי מוגדל, ואף שהמשיך לעונה נוספת והביא את הירוקים לשלב הבתים של ליגת האלופות, הוא פוטר במפתיע אחרי שלושה מחזורי ליגה (שבכולם ניצח). האם היוונים טעו כשלא העריכו אותו מספיק בזמן אמת? וכיצד הוא נתפס במבט לאחור, כשההיסטוריה הוכיחה עד כמה ההישג שלו היה נדיר.
העיתונאי היווני הוותיק יאניס סריטיס, אחד העורכים הראשיים של אתר "גאזטה", מתאר את הדברים מנקודת מבטו בטור מיוחד לוואלה! ספורט.
אם מישהו היה שואל אותי מה הדבר שאני הכי זוכר מיצחק שום, בוודאי שהייתי עונה: הדאבל של 2004. הוא הגיע לפנאתינייקוס אחרי שלא זכתה בשום תואר מאז 1996, כשהקבוצה בטראומה: ב-2003 היא איבדה את התואר במחזור הלפני אחרון, כשהובסה בידי אולימפיאקוס 3:0, ואוהדים תקפו את השחקנים במתחם האימונים.
שלושה שחקני מפתח (ליברופולוס, קראגוניס וקולקה) עזבו, ורשימה ארוכה של שחקני רכש בינוניים הגיעה; השבר עם הקהל נמשך, ובתחילת העונה שבה שום אימן את פאו, השליכו אוהדים את חולצות המועדון במהלך משחק אימון.
ובכל זאת, העונה הזו הסתיימה בדאבל. ואם יש ערב אחד שאי אפשר לשכוח ממנה, יהיה זה ערב גמר הגביע בניאה סמירני, שבו ניצחה פאו את אולימפיאקוס 1:3 והצליחה סוף סוף לעקוץ את השליטה הדומיננטית שהיא כל כך שונאת.
המאמן הישראלי נותר אנדרייטד; הוא אחד הפחות מוערכים על ידי אוהדי הספורט ביוון ב-20 השנים האחרונות. חלקם טוען כי הוא היה בר מזל, משום שבשלושה מארבעת המשחקים האחרונים של הליגה, פנאתינייקוס ניצחה משערים דרמטיים בדקות הסיום. כל השלושה, אגב, נכבשו על ידי אותו שחקן - עמנואל אוליסאדבה, מתאזרח פולני מניגריה, שבכלל היה פצוע במשך רוב שלבי העונה.
אחרים, שמעניקים לו רק מעט אשראי, טוענים ששום בסך הכל היה המנהל, ושהמאמן האמיתי של פאו היה המנהל הטכני ולימיר זאייץ, שהיה גם זה שקבע את ההרכב. איזה שיפוט לקוי! כן, שום לא היה זה שבחר את השחקנים בחלון ההעברות, אבל הוא זה שעמד בחדר ההלבשה ומצא את האיזון הנכון בקבוצה; האיזון שהעלים את התסכול מטראומות הכישלונות המתמשכים והעצים את הרעב להצלחה.
שום יצר תמהיל נכון בין השחקנים המקומיים - ובראשם חמישה שחקני נבחרת יוון שחודשיים מאוחר יותר זכו ביורו 2004 בפורטוגל (ניקופולידיס, סטארידיס, פיסאס, בסינאס ופפאדופולוס) והוכתרו במפתיע לאלופי אירופה - לבין זרים שאולי לא נחשבו לכוכבים גדולים, אבל ביצעו את עבודתם: הנריקסן, מיקאלסן, מינג, מאריץ', ז'וטאוטאס, סנמארטן ובעיקר הארגטינאי אזקיאל גונסאלס (שהצטרף רק בחלון ההעברות בינואר) והקפריסאי מיכאליס קוסטדינו.
המערכת שבנה והנהיג שום בפאו לא הייתה נוצצת, אלא יעילה מאוד. הקבוצה הפסידה רק במשחק אחד לאורך 30 מחזורי הליגה, ואחרי ההדחה מליגת האלופות טסה ל-14 ניצחונות מ-15 משחקי הסיבוב השני. כשמוסיפים לזה את הזכייה בגביע, מגיעים לשורה תחתונה מאוד ברורה: אף אחד לא חזר מאז על הישג שכזה בפנאתינייקוס, ונראה שאף אחד גם לא יזכה בעתיד.
ואחרי כל זה, חייבת להישאל השאלה: למה שום פוטר בתחילת העונה שאחרי, אחרי שלושה משחקי ליגה בלבד, שבכולם ניצח? "הוא לא היה צריך לעזוב, אבל לצערי, בפנאתינייקוס אין סבלנות מצד הקהל או התקשורת, וכל אחד מהם פועל לפי המדיניות והדעות הקדומות שלו. אני הייתי נותן לשום להישאר ולעבוד עוד יותר קשה", טען זאייץ' בראיון, אבל האמת היא שהוא האיש שעמד מאחורי פיטוריו של הישראלי. הוא חשש שבמוקדם או במאוחר, עם שום על הספסל, תבוא הנפילה. אולי המאמן לא רצה להעמיק את השליטה שלו בתהליך קבלת ההחלטות, למרות הזכייה בדאבל, וזה היה לו לרועץ.
פנאתינייקוס הספיקה למנות עוד שני מאמנים במהלך עונת 2004/05, לפני שהפסידה את האליפות. אולימפיאקוס רכשה באותה עונה את ריבאלדו וניקופולידיס, וייתכן שהייתה זוכה בתואר גם אם שום היה נשאר לאמן את יריבתה, אבל את זה לעולם לא נדע.
ההיסטוריה שפטה את הירוקים באור אחר: הם פיטרו את המאמן שהביא להם דאבל, ועשו זאת בצורה לא הוגנת ומתוך עקשנות. שום מעולם לא קיבל את ההזדמנות השנייה שהגיעה לו. הוא זכה להזדמנות אחת בודדת, ותפס אותה בשיער עד שהצליח להוציא ממנה את המיטב.