בווידאו: אוהדי מכבי תל אביב בתהלוכה מחוץ לבלומפילד
"כמובן שאנחנו צריכים לשמש דוגמא חיובית לבני נוער שמעריצים אותנו", אמר שרן ייני בשבוע שעבר, בהתייחסות ראשונה ל"פרשת הכדורגלנים והקטינות", כפי שהיא ידועה. הריאיון של קפטן מכבי תל אביב זכה לתשבוחות אדירות, בעיקר משום שהצליח לכדרר בין הטיפות ולא ממש להגיד שום דבר לכאן או לכאן: ייני לא התלהם, לא פקפק בגרסת הנערות ולא זרק את חבריו למוליכת הטבלה אל מתחת גלגלי האוטובוס, ואיכשהו, זה היה ראוי לציון. איכשהו זה היה ראוי להערכה. אבל הנה האמת המרה, שמשום מה נעלמת מעיניהם של הספורטאים הישראלים באשר הם:
לא-לשכב עם נערה בת 15 זה לא נקרא להיות מודל לחיקוי. לא-לשכב עם נערה בת 15 זה המינימום שאתה יכול לעשות כאדם - לא המקסימום.
רק בישראל, להוות מודל לחיקוי פירושו לא להיות מעורב בפלילים, לא להגיד שום דבר קונטרוברסלי, להישאר הכי קרוב שאפשר לנקודת האפס מבלי שיידבק בך רבב. ובכן, זה לא נקרא להיות מודל לחיקוי - מודל אמיתי לחיקוי הוא אדם שאמור, בין היתר, לנקוט עמדה - פוליטית, חברתית, מוסרית, כפי שקורה מדי יום מעבר לים. כל שצריך לעשות הוא להביט לארצות הברית, למשל, שם הספורטאים הגדולים ביותר הם גם כמה מהאנשים הדעתניים ביותר. אם בעבר מייקל ג'ורדן טען שגם רפובליקנים קונים נעליים ועל כן העדיף שלא לעסוק בנושאים מעוררי מחלוקת, הרי שכיום לברון ג'יימס הוא הדוגמא ההפוכה לאדם שמנצל את הכוח העצום שלו לטובה, כדי לחולל שינוי. ג'יימס, קולין קפרניק, סרינה וויליאמס, מייגן ראפינו, ועוד רבים ורבות, התחנכו על ברכי גדולים וגדולות כגון מוחמד עלי, קארים עבדול ג'באר, ג'קי רובינסון, בילי ג'ין קינג וביל ראסל - אנשים שהיו מוכנים לסכן את הכל בשביל הדברים בהם האמינו. אנשים שזכורים, וייזכרו לנצח, כהרבה יותר מספורטאים. האם אי פעם היה ספורטאי ישראלי שזכור כיותר מספורטאי? האם אי פעם יהיה?
גם מחוץ לאמריקה ספורטאי הצמרת הפסיקו לשתוק - בבריטניה ראחים סטרלינג נלחם בגזענות, מרכוס רשפורד מגייס 20 מיליון ליש"ט לארגוני צדקה, וגם אחרים עושים, לכל הפחות, את המינימום הנדרש (רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק דג'וקוביץ' החשיכו את עמודי האינסטגרם שלהם כאות הזדהות עם מאבק השחורים, למשל). ובמחוזותינו - מתי בפעם האחרונה שמעתם ספורטאי ישראלי נוקט עמדה אמיתית? לצורך העניין, לא נבקש כאן עמדה מעוררת מחלוקת, כמו סוף לכיבוש או חתירה לשלום, חס וחלילה - אפילו גיבוי של מבצע בעזה קשה למצוא. מתי בפעם האחרונה שמעתם ספורטאי ישראלי מתלונן על משהו בעל ערך? מתי בפעם האחרונה אפילו שמעתם ספורטאי ישראלי משבח פוליטיקאי כלשהו, או החלטה מדינית כזו או אחרת? מתי בפעם האחרונה שמעתם ספורטאי ישראלי מביע תרעומת על קיצוץ בתקציב החינוך, או הזדהות במאבק העובדים הסוציאליים?
זה לא התפקיד שלהם, תגידו, ותהיו צודקים - זה אכן לא התפקיד שלהם. בישראל, המקסימום שניתן לייחל לו תמונת יח"צ של קבוצה כלשהי מבקרת בבית חולים, של כדורגלנים מצטלמים במחלקה האונקולוגית, מספרים שכעת יש להם פרספקטיבה אמיתית לחיים. אין צורך להיות ציניים - מדובר במעשים מבורכים, ואולי רבים מאותם ספורטאים גם תורמים בסתר, ומעורבים במעשי צדקה בלי לברוח ולדווח עליהם לתקשורת. אבל מוטב שהספורטאים הישראלים יתהו לאיזה עולם הם ירצו שהילדים שלהם יגדלו: לעולם בו כוכבי הספורט לא יודעים לעשות דבר מלבד לבעוט בכדור, או לכזה בו אותם כוכבים מנצלים את הפלטפורמה שעבדו מאוד קשה כדי להשיג על מנת לחולל שינוי ממשי. כן, הבעת דעה כלשהי עלולה לגרור איתה תגובות לא נעימות, ואולי - אם היא ממש מעוררת מחלוקת - גם שריקות בוז במגרש, אבל זה מה יש; אין לנו את הלוקסוס לשתוק, לא בימים כאלה.
הפרשה המדוברת טרם הסתיימה, לא כל הפרטים ידועים לנו, ובכל זאת - האם נתקלתם בשחקן, מאמן, בעלים או עסקן כלשהו בשבועיים האחרונים שהביע את דעתו, על הפרשה וטען (שומו שמים!) שאולי זה לא ממש מוסרי לשכב עם קטינה בת 15 (אפילו אם התחזתה לבת 17 או 18)? איך ייתכן שלא? אם לא תהיה פלילית, בסופו של דבר גם הפרשה הזו תישכח, כמו פרשת נערות הליווי ופרשות אחרות בכדורגל הישראלי. ואז תגיע פרשה אחרת, וגם היא תישכח. הכתם המוסרי שידבק, אולי, בצמד השחקנים, יירד בכביסה בעוד שנה או שנתיים או חמש, ואף אחד מאיתנו לא ילמד לקח, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן להודות שיש לקח שצריך להילמד. ואם כן יוכחו כאשמים, הרי שלכולם יהיה קל להתנער מצמד השחקנים. אבל המבחן האמיתי שלנו, כחברה, נמצא בשוליים, בשוליים בהם אנחנו מבלים את מרבית חיינו: השוליים בהם ניתן לשכב, כך מתברר, עם נערות בנות 15 וליהנות מתמיכה רבה מצד הציבור, השוליים בהם ניתן לא-לגנות כמעט שום דבר שקורה מסביב - שחיתות פוליטית, אלימות משטרתית, מלחמות שלא לצורך.
במדינה בה הזמר הלאומי ממשיך להיות פופולרי מתמיד על אף "כביכולים" ו"לכאורה" שיכולים למלא פעמיים את קיסריה, קשה לצפות מדמות ציבורית כלשהי לעשות את הדבר הנכון. למרות ואולי בגלל הפער העצום בין הדעתנות של עולם התרבות הישראלי ועולם הספורט הישראלי, ייתכן שהבעיה היא לא בהם, אלא בנו: אנחנו אלה שכביכול טענו שהם צריכים להיות מודלים לחיקוי, פשוט כי הם מסוגלים לבעוט בכדור. אולי אף כדורגלן לא צריך להיות מוביל דעת קהל. לא לזה הוא נרשם כשהתחיל לבעוט בכדור בגיל חמש. אז הנה פשרה: עד שתהיו מודלים לחיקוי, פשוט תהיו בני אדם. תהיו בני אדם ותשתקו, אם אתם רוצים. אבל שקט לא מוביל לשינוי - שקט מוביל לעוד שקט, כשם שסקס עם נערות בנות 15 מוביל לעוד סקס עם נערות בנות 15.
ובינתיים, מעבר לים
- זהו הגיבור: מרכוס רשפורד הציל מיליוני ילדים רעבים ואיחד את הממלכה
- לברון ג'יימס לוקח את האקטיביזם הפוליטי צעד קדימה: יעודד הצבעה של שחורים
- הקנוניה נגד אמריקה: אפילו ה-NFL ונאסקאר הפנו עורף לדונלד טראמפ
- לנצח אחי: כך הפך סטיבן ג'קסון לאחד ממנהיגי המחאה בארה"ב
- קוקו גוף בסרטון מצמרר: "האם אני הבאה בתור?"
- אל תתפשרו על מין לא מספק: כך תשפרו ביצועים - עם הנחה בלעדית
לא, אתה לא צריך לדבר רק לשם הדיבור, או לנקוט עמדה רק לשם נקיטת העמדה - אתה צריך לדבר כי אכפת לך, כי אתה מבין שהעולם גדול יותר מחדר ההלבשה שלך, כי אתה מכיר בכל מה שהחברה נותנת לך מעצם היותך כדורגלן מפורסם ועשיר ורוצה להחזיר לה באופן ממשי, לא רק עם בעיטה לחיבורים או הצלה מקו השער. ואתה יכול שלא, כמובן, אבל אל תקרא לעצמך מודל לחיקוי. במקרה הטוב, אתה מודל של אדם שומר חוק שלא מדבר על שום דבר בעל ערך, או שלא שוכב עם קטינות בנות 15. אבל אם שרן ייני למשל - או כל אחד ממאות הספורטאים האחרים שלא פצו פה - נחשב מודל לחיקוי כי הוא לא שכב עם נערה בת 15, הלין מס או נהג בשכרות, הרי שקיים סיכוי לא רע שגם אתם, קוראים יקרים, מודלים לחיקוי. כל הכבוד.
ואלה לא רק הנערות, כמובן. 2020 לא תיזכר כאחת השנים המוצלחות ביותר שהצליח העולם להוציא, ואם לא לדבר עכשיו - על גזענות, על שנאה, על אלימות נגד נשים, על משבר האקלים, על זכויות בעלי חיים - אז מתי כן? כשיהיה נוח יותר?
אף פעם לא יהיה נוח יותר. וכשיהיה נוח יותר, אין לנו שום עניין בקול שלכם.