ז'וזואה הוא חיה שלא נראתה כאן הרבה זמן. חיה צבעונית, עם יכולת בעיטה מרשימה גם בכדור וגם במוסכמות. בעידן בו הפוליטיקלי קורקט שולט בגדול, היה מרענן מאוד לשמוע את הכוכב הפורטוגלי של הפועל באר שבע מתראיין בשבוע שעבר לאחר חצי הגמר הדרמטי. כשנשאל איך מי ששיחק בעברו בליגת האלופות עם פורטו ובנבחרת פורטוגל מוצא את עצמו בישראל הוא ברח מהקלישאות הצפויות על כך שהרמה כאן טובה מאוד, וענה את האמת הפשוטה, בלי טיפת ניסיון לייפות אותה: משברים אישיים ונפילות שהיו מנת חלקו הם שהנחיתו אותו כאן, והאהבה הגדולה שהוא מקבל מהאוהדים מחוץ למגרש היא שתשאיר אותו כאן שנה נוספת. חד, ברור, ובעיקר אמיתי.
והאותנטיות הזו היא אולי סוד הקסם של השחקן שכבש את האוהדים הבאר שבעיים מן הרגע הראשון. אפס פוזה, טונות של תשוקה למשחק, וגם לא מעט עצבים - על עצמו, על החברים לקבוצה, על השופטים, מתארים היטב את השחקן, ואלו גם דברים שקונים אוהדים. אה כן, ויש גם את הדבר הזה שנקרא כדורגל. יש לו ראיית משחק, יכולות מסירה ובעיטה שבנגב רק פינטזו עליהם לאחר החלל הגדול שהותירו העזיבות והפרישות של ברדה, וואקמה, אוגו, הובאן ומליקסון. למקום הזה בדיוק נכנס ז'וזואה, כמו גם לליבם של האוהדים.
על הרומן הזה שבין השחקן לאוהדי הקבוצה שווה להתעכב. אם ללמוד מהעבר הקרוב, הקשר הזה יכריע, אפילו יותר מהיכולות הטכניות, כיצד ייזכר כאן ז'וזואה. קחו לדוגמא את ג'ון אוגו, טיפוס צבעוני לא פחות, שהגיע לבאר שבע לאחר שלא מצא את עצמו בליגה הסלובנית, שיחק מעט מאוד, ונאלץ להשלים הכנסה מעבודות דוגמנות מזדמנות. סבלנות אין קץ מצד המועדון, ואהבה מטורפת של אוהדים שפינקו, חיבקו, והזמינו לארוחות שישי, השאירו אותו על התלם, גם אם נטה לסטות פה ושם לשוליים.
גם אובידיו הובאן, לכאורה שחקן רגוע יותר, הגיע לבירת הנגב לאחר ריב מתוקשר עם המנהל המקצועי של קבוצתו הרומנית, והשעיה ממושכת. בבאר שבע עטפו אותו באהבה אין קץ. אישתו סירבה לעזוב גם כשקיבל הצעות כספיות מפתות מקבוצות במדינות המפרץ, ובנו השתלב בקבוצות הילדים של המועדון. הובאן עצמו, איך לא, פרח על המגרש, והרגיש בן בית בעיר גם כשסיים את חוזהו. את התמונות המרגשות שלו בוכה לאחר מותו של אוהד הקבוצה בנצי בלומנפלד המנוח לא ישכחו בעיר עוד הרבה שנים. מבחינת האוהדים הובאן נותר סמל, סמל של תשוקה למשחק ואהבה לעיר, וזה כבר הרבה מעבר לכדורגל.
בחזרה לז'וזואה. נראה שיוסי אבוקסיס מצליח להכיל היטב את המורכבות של הקשר ולקבל ממנו ניצוצות. האם ייתכן שז'וס מזכיר ליוסי את השחקן שהוא היה? מה שבטוח הוא, שכאשר ז'וזואה החל לרוץ לעבר ספסל קבוצתו מיד לאחר כיבוש השער בחצי הגמר, גם הריחוק החברתי הבין שהוא יצטרך להתגמש לרגע. החיבוק האמיץ שנרשם בין השניים הדגים טוב מכל את הקשר שנרקם ביניהם. דומה שהמשחק הזה נתן גם חותמת סופית למעמדו המיוחד של השחקן במועדון. לא מפתיע, אפוא, שבשנה הבאה יקבל השחקן את הספרה 10 של ברדה, על כל הסמליות שבכך.
היום תפגוש באר שבע את הנמסיס שלה, מכבי תל אביב, שדוהרת בדרך הבטוחה לאליפות שנייה רצופה. כבר מהמחזור הראשון של הליגה נראית האלופה כקבוצת אנשים שנכנסה לתוך טנק, התניעה, קיבעה מהירות ונוסעת בקצב אחיד בלי שאף קבוצה יכולה לעצור או לעכב אותה. הכדורגל אולי ללא ניצוצות, אבל יעיל ותכליתי באופן מפחיד. כעת, עם החקירה הפלילית בה מסובכים שניים משחקניה היא תרצה להוכיח שמה שלא הצליחו לעשות כל קבוצות ליגת העל לא יצליחו לעשות גם שחקנים מבית.
מולה תתייצב באר שבע, שתצטרך להחליט האם היא עדיין פוזלת לכיוון המקום השלישי, או מעבירה את ימיה עד למשחק גמר הגביע, תוך שמירת הרגליים וחלוקת עומסים בין שחקני הסגל. בשביל האוהדים, בכל מקרה, משחק נגד מכבי תל אביב הוא תמיד משחק אש. גם אבוקסיס לא זכור כאיש רגוע במיוחד כשהוא רואה מול עיניו את הצהובים. ואחרון, ז'וזואה, שלא יכול שלא לרצות לנצח, אפילו אם מדובר במשחק אפרוחים בשכונה, ובטח כשמדובר בקבוצה המובילה את הליגה.
האם יצליח ז'וזואה, חמישה ימים לאחר שלקח את הקבוצה על גבו אל גמר הגביע, לעזור לה לזכות בניצחון יוקרתי מול המוליכה? הרבה תלוי בשאלה האם הטמפרמנט שלו יתועל רק לכדורגל או יתפזר למקומות אחרים. תפקיד מרכזי בעניין הזה יש לבן ארצו - הקפטן מיגל ויטור - הרגוע והשקול מבין הזרים הפורטוגזים של באר שבע, שיודע להרגיע את חברו במהלך תשעים הדקות. אלא שמכבי תל אביב היא הקבוצה היחידה בישראל שהצליחה להביא את ויטור עצמו לכדי ספיגה של כרטיס אדום במפגשים מולה, כך שברור שהמשימה לא תהייה פשוטה במקרה הזה גם מבחינתו. ואולי דווקא הפורטוגזי השלישי, דויד סימאו, שהצטרף במהלך העונה יהיה הפקטור שהיה כה חסר לבאר שבע במפגשים האחרונים מול היריבה הגדולה מתל אביב, בייצוב המשחק מאחור. בסופו של הערב נגלה.
אשר הלפרין, מחבר הספר השתגעתי בגללה - סיפור על אהבה וכדורגל.