אם יש תופעה חיובית אחת שחובבי הספורט בישראל יוכלו לקחת איתם מתקופת הקורונה, הרי שזו חשיפת הסודות העתיקים מחדרי ההלבשה והמגרשים. כעת, לכבוד יום העצמאות, כמה מהכוכבים הגדולים בענפים השונים חוזרים לרגעים שאיש לא הכיר. במהלך היום אנו מציגים בוואלה! ספורט שלוש כתבות מלאות בסיפורי נוסטלגיה שלא נודעו.
ניר קלינגר
אז: מקום שישי בכל הזמנים בהופעות בנבחרת ישראל (83 משחקים).
היום: מאמן הפועל תל אביב בכדורגל.
לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לאמן את הפועל תל אביב, נסגר עבורי מעגל בן 30 שנים, שאפילו לא ידעתי על קיומו; המנהל המקצועי משה סיני, שהגיע יחד איתי להפועל, סיפר לי עליו.
באפריל 1989 יצאנו עם נבחרת ישראל למשחקי ההכרעה במוקדמות המונדיאל. סיימנו ב-2:2 נגד ניו זילנד (כבשתי את שער השוויון) והגענו לקרב על כל הקופה נגד אוסטרליה בסידני, כשהמנצחת עולה לפלייאוף על הכרטיס לטורניר באיטליה.
הלחץ סביב הנבחרת היה עצום, וצמד המאמנים איציק שניאור ויענקל'ה גרונדמן היו בהמון לבטים. הם ניסו דברים שונים באימונים, אף אחד לא ידע מי ישחק, והיה קשה גם להתכונן טקטית למשחק, כי לא היה לנו מושג מה קורה בצד האוסטרלי.
בלילה שלפני המשחק, באסיפה המסכמת, ש"ג התחילו להתווכח בעיניהם לעינינו, השחקנים. זה היה מוזר, והסגיר באיזה לחץ גדול הם היו נתונים. האחד רצה שנלחץ גבוה, השני העדיף שנבוא מאוחר.
בסיום האסיפה, יצאנו להליכה מסביב למלון בסידני. סיני היה מקורב מאוד לשניאור, ומתברר שהוא שאל אותו עליי. המאמנים התלבטו אם לפתוח איתי או להשאיר אותי על הספסל, ומשה אמר לו: "מה פתאום, רק קלינגר. הוא צריך לשחק. הוא עובד באמצע, רץ בלי הפסקה".
בסוף, באמת פתחתי בהרכב, וזכיתי להיות חלק מאחד המשחקים הגדולים של הנבחרת בכל הזמנים. סיימנו ב-1:1, עם הסלאלום המפורסם של אלי אוחנה, ועלינו למפגש הכפול נגד קולומביה. השנה, כשהתחלנו לעבוד בהפועל, משה סיפר לי על זה. "שתדע", הוא אמר, "שבמשחק הזה אתה פתחת בזכותי".
אלכס אברבוך
אז: אלוף אירופה (פעמיים) וסגן אלוף העולם בקפיצה במוט.
היום: מנהל מקצועי באיגוד המאמנים הישראלי ובמועדון האתלטיקה לידר ירושלים ונתניה.
ב-2002, 30 שנה לאחר טבח י"א הספורטאים, עמדתי על הפודיום באיצטדיון האולימפי במינכן ודמעתי כשבמערכת הכריזה נוגנה התקווה. זכיתי באותו יום באליפות אירופה, אבל היה גם צד פחות אסתטי להופעה שלי...
במוקדמות לא הייתי תותח, ולקראת הגמר אמרתי לעצמי: בוא ננסה לעשות משהו. המאמן המנוח ולרי קוגן ואני הלכנו מיד על גובה של 5.75 מטר. לקחתי מוט חזק יותר, והייתה לי קפיצה מצוינת.
באוויר, בירידה מהמוט, אתה לא שם לב מה קורה איתך. מרוב התלהבות עשיתי תנועה של אצבע משולשת בשתי הידיים. אחר כך הראו לי את התמונה, והופתעתי שבכלל עשיתי את זה. שאלו אותי למי הפניתי את התנועה הזאת, אז עניתי: "חבר'ה, אני לא אספר". זה רק הגביר את התעלומה סביב מה שעשיתי.
היום, במרחק 18 שנים, אפשר כבר לספר. היה קופץ גרמני אחד בשם טים לובינגר, שהסתובב שם כמו מלך, כאילו כבר הזהב בכיס שלו. הוא היה מתנשא. עוד במלון ראיתי אותו מתראיין בטלוויזיה הגרמנית, ובלי להבין את השפה, הרגשתי את הגאווה שלו. ככה הוא התנהל גם במהלך התחרות.
משהו התפרץ בי בירידה מהמוט באותה קפיצה, הרגשתי ממש טוב עם הקפיצה. זו הייתה קפיצת פריצה מבחינתי. האצבע המשולשת לא הייתה מכוונת כלפיו, אלא יותר בשביל עצמי, להראות לכולם שגם אני כאן. הרגשתי שזה שלי, ובאמת בסוף הוא זכה בארד.
גור שלף
אז: קפטן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל.
היום: פרשן כדורסל.
ב-2005, זמן קצר אחרי שזכינו בפעם השנייה ברציפות ביורוליג, יצאתי עם מכבי תל אביב למשחק חוץ בכפר בלום. ניצחנו, וסיימנו את בית חצי הגמר של הפלייאוף במקום הראשון. אבל כשעלינו לאוטובוס, לקראת הנסיעה הארוכה, קיבלנו דיווח על משהו מוזר שקרה באותו ערב אוסישקין: הפועל תל אביב ניצחה את אליצור אשקלון, הבטיחה את המקום השני וקיימה חגיגות אליפות כהתרסה לחוסר ההכרה שלה במכבי כחלק מהליגה. השחקנים גזרו את הרשתות והניפו צלחות מפלסטיק.
השתקתי את החברים לקבוצה, והתקשרתי לישראל שיינפלד, חברי מנבחרת ישראל, ששיחק אז בהפועל. בעודי מתחזה לכתב גלי צה"ל, ביקשתי ממנו להתראיין.
ישראל הסכים, ואפילו יצא במיוחד מאיזשהו מקום שהוא היה בו. ביקשתי ממנו לספור עד עשר כדי לבחון את הסאונד, ופשוט ראיינתי אותו על המשחק במשך שש או שבע דקות. זה היה ראיון לא מרתק, ובסופו - כשכולם סביבי באוטובוס מתפקעים מצחוק - נפרדתי ממנו במילים: "שיינפלד, תתעורר, זה גור שלף". שם, כנראה, התחילה הקריירה התקשורתית שלי.