סדקים בצלעות, פצע בכליה, שבר באחת מחוליות הגב. הוא הרים את מוט הברזל שוב ושוב, ובכל פעם הנחית אותו על חלק אחר בגוף של מי שעד אותו רגע היה חברו. כשהמשטרה חיפשה בביתו, מצאה, בין היתר, רובה ציד, ומספרו הסידורי מחוק. שלושה חודשים לאחר מכן, נקבע כי מצבו הנפשי של מארק פאבליץ' לא מאפשר לו לעמוד למשפט. הוא סובל ממחלה נפשית, הוא מסוכן לציבור, הוא לא לגמרי יודע מה אמיתי ומה לא - כמו בתקרית האלימה עם חברו, כשהיה משוכנע כי זה הרעיל לו את המשקה. בין היתר, טענו שני הפסיכולוגים שבדקו את האלוף האולימפי לשעבר כי הוא הוזה דברים, סובל מפראנויה. בחייו של מארק פאבלביץ' היתה נקודת אור מופלאה, וגם הרבה מאוד חושך. ב-2012 נפלה אשתו מהמרפסת, ומתה. שלוש שנים לאחר מכן, נאלץ למכור את מדליית הזהב האולימפית, כדי לסייע כלכלית לבתו. האדם השקט והנעים פינה את מקומו לאדם אחר, אדם אלים ומבולבל, שחשב שהשכנים מנסים להרעיל אותו עם מגש העוגיות שהביאו.
מחר (שבת) יציינו ברחבי העולם 40 שנה לאחד מרגעי הספורט הגדולים בכל הזמנים, וספק אם מארק פאבליץ' זוכר אותו, אף שהיה לו חלק מכריע בו. אבל את מה שמארק פאבליץ' אולי לא זוכר, עולם שלם לעולם לא ישכח.
ב-15 בספטמבר 1979, התבקשו אזרחי ארצות הברית להדליק את המסכים ולהביט בנשיא שלהם, ג'ימי קרטר, שעל פי סקרים צנח לשפל כמעט חסר תקדים של 26 אחוזי תמיכה. הימים היו ימי משבר האנרגיה, ימי אבטלה ואינפלציה, ימי מלחמה קרה שהרגישה חמה יותר מיום ליום. "זהו משבר של ביטחון", אמר קרטר, במה שכונה "נאום החולי". "זהו משבר המכה בלב ליבה, בנשמה וברוחה של האומה. ניתן לראות אותו בספק ההולך וגובר בנוגע למשמעות חיינו ולאחדות של עמנו. חוסר הביטחון בעתיד מאיים לחסל את המעטפת החברתית והפוליטית של אמריקה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינתנו, רוב העם חושב כי חמש השנים הבאות תהיינה גרועות יותר מחמש השנים שחלפו".
אל כל אלה יש להוסיף, כמובן, את ההתנקשויות בחלק ממנהיגי העם בשנות השישים, את פרשת ווטרגייט וההתפטרות של ריצ'רד ניקסון ואת מלחמת וייטנאם, ממנה ארצות הברית עדיין לא התאוששה. המצב היה רעוע, ולמי שהחשיבה עצמה כמעצמה הגדולה בתבל לא ממש היה במה להתגאות בזמן שהיא מנסה לאחות את השברים ולהיראות כמו אחת כזו. ארצות הברית חיפשה להישען על משהו - ניצחון, כל ניצחון, סמלי ככל שיהיה, היה מספיק, אבל גם בחלומות הוורודים ביותר שלה היא לא היתה יכולה אפילו להגות את הניצחון שאכן הגיע - ניצחון שכל כולו סמליות אחת גדולה.
שבוע לפני אולימפיאדת החורף של 1960, נחתך הרב ברוקס מנבחרת ארצות הברית כדי לפנות מקום לאחיו של אחד הכוכבים. בלית ברירה, צפה שחקן ההוקי בן ה-22 בחבריו מפתיעים כל הדרך למדליית זהב ראשונה בהיסטוריה, מבעד למסך טלוויזיה בסלון ביתו, או באחד הברים אותם פקד. אבל במקום לשקוע, ברוקס לקח את הערבוב הזה של כאב, קנאה וגאווה והפך אותו לדלק שהניע אותו לכל אורך הקריירה - כשחקן, ולאחר מכן כמאמן. באחת ממסיבות העיתונאים התעמת עם איש תקשורת שתהה לגבי שיטות האימון שלו ואמר: "אחתוך את אחי כדי לבנות קבוצת הוקי טובה יותר". עבור הרב ברוקס, החיים היו מעין הסחת דעת בדרך לניצחון. אפילו את אשתו הכיר דרך ההוקי: ב-1964 הגיע לבית החולים עם יד שבורה, ותוך שנה, האישה שטיפלה בו הפכה לאישה שהתעוררה לצידו מדי בוקר.
"המטרה בארצות הברית היתה לבנות נבחרת שלא תבייש את המדינה", כתב גדול שחקני ההוקי בכל הזמנים וויין גרצקי על בניית הנבחרת לקראת אולימפיאדת 1980. ברוקס לא היה הבחירה הראשונה של ראשי הענף במשימה הזו - תחילה פנו לג'ק פארקר, מאמנה האגדי של אוניברסיטת בוסטון. כשזה סירב, התפשרו בהתאחדות האמריקאית על ברוקס, שאימן אז בהצלחה את אוניברסיטת מינסוטה. "365 יום בשנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה זה היה הוקי", סיפר בנו ל-ESPN. גם לאחר שפרש מאימון, בתחילת שנות האלפיים, המשיך ברוקס להגיע למשחקים. "זה היה כמו להיות עם אלכוהוליסט שנגמל", אמר בנו. "הוא כל כך התגעגע למשחק".
אבל בקיץ של 1979 הרב ברוקס עדיין היה אלכוהוליסט פעיל, ולמבחני הקבלה לנבחרת זימן לא פחות מ-80 שחקני הוקי חובבים, רובם ככולם מהמכללות, שהתחרו על 26 מקומות סופיים ועברו סינונים שכללו, בין היתר, מבחן פסיכולוגי בן 300 שאלות. יותר מהכל, מאמן הנבחרת החדש היה ריאלי: הוא ידע שהכמות לא מבשרת על איכות, ואת מה שלא עשה אלוהים, יעשו השחקנים עצמם. "אין לכם מספיק כישרון כדי לנצח אך ורק בעזרת כישרון", היה נוהג להגיד לשחקניו, באחד מאותן אמרות כנף שכונו Brooksism, ותועדו על ידי חלק מהשחקנים במחברת מיוחדת. אמרות אחרות כללו, בין היתר, "יש גבול דק בין אומץ וחכמה"; "אתה נראה כמו קוף שדופק כדור פוטבול"; "אתה נהיה גרוע מיום ליום, ועכשיו זה מרגיש כמו החודש הבא"; "מכופפים אותך, והם אפילו לא משתמשים בווזלין"; וכמובן, "אתה נראה כאילו יש לך פלוץ של חמישה ק"ג על הפרצוף".
ברוקס השתדל להתעסק לא במה שאין - כישרון - אלא במה שיש: זמן, והרבה ממנו. בחמשת החודשים שנותרו עד פתיחת האולימפיאדה לקח את שחקניו ל-61 משחקי הכנה, זאת לצד אימונים מפרכים שלא היו נהוגים אז. עוזרו, לו נאן, סיפר השבוע שהמאמן העצבני היה מצלצל אליו, לחוץ, לעתים בארבע בבוקר, משום שלא הצליח להירדם. אל השחקנים לא התקשר כדי לדבר, כי לא ממש דיבר איתם כלל: המאבק, האמין, קיים לא רק בין הנבחרת לנבחרת היריבה, כי אם בין הנבחרת למאמנה. "הרבה מהשחקנים שונאים אחד את השני", אמר לאחד מעוזריו, "הדרך היחידה שאני יכול לאחד אותם לכדי קבוצה היא לנסות לגרום להם לשנוא אותי".
ניסה וגם הצליח. "הוא התייחס לכולנו בצורה שווה - חרא", אמר אחד השחקנים. אחרי שלא היה מרוצה ממשחק הכנה מול נורבגיה, השאיר המאמן את שחקניו על הקרח לאימון לא מתוכנן שנמשך ונמשך ונמשך. 40 האוהדים שנותרו ביציעים התפוגגו לאט לאט, האחראיים על האולם כיבו את האורות ורק השחקנים נשארו. "אני חושב שזה הרגע בו כולם החליטו שהם באמת שונאים אותו", סיפר ל"מיניאפוליס סטאר טריביון" סטיב יאנז'אק, משחקני הנבחרת. "היו לו קבוצות מאוד, מאוד מאוחדות. כולם שנאו אותו". שחקן נוסף שנכח באותו ערב מסויט היה דייב כריסטיאן, שסיפר ל"לאס וגאס ריביו" כי בתום האימון, כינס ברוקס את שחקניו במרכז הקרח. "אם אי פעם אראה חוסר משמעת כזו שוב", אמר, "אתם הולכים להחליק עד שתמותו".
"הרבה מהשחקנים שונאים אחד את השני", אמר הרב ברוקס לאחד מעוזריו, "הדרך היחידה שאני יכול לאחד אותם לכדי קבוצה היא לנסות לגרום להם לשנוא אותי"
מנגד, נחשבה ברית המועצות לא רק לנבחרת הדומיננטית ביותר בעולם ההוקי, אלא אולי גם לנבחרת הדומיננטית ביותר בעולם הספורט בכלל. מ-1954 עד 1990 זכתה ב-22 מדליות זהב באליפויות העולם, בשבע מדליות זהב אולימפיות, ובכלל, מעולם - מעולם! - לא השתתפה בטורניר כלשהו ולא סיימה אותו על הפודיום. מדליית ארד היתה כמו לא להופיע לטורניר, מדליית כסף היתה כמו מקום אחרון. בסרט הדוקומנטרי הנהדר Of Miracles and Men, שעסק בנס המפורסם דווקא מהצד המפסיד, נזקפה הצמיחה המדהימה של הענף לזכותו של אדם אחד - אנטולי טרסוב, רומנטיקן מהפכני ששאב את ההשראה שלו מהבולשוי של מוסקבה, ממוסיקה קלאסית ומסצנת האמנות. "שחקן הוקי צריך את התבונה של שחקן שח, הדיוק של צלף והקצב של מוסיקאי", אמר פעם.
בלי ממש להתכוון לכך, יצר טרסוב אנטיתזה לסגנון של ה"חוליגנים" הקנדים, כפי שכינה אותם - אלה בלי השיניים, שרק יודעים ללכת מכות. הוא, לשם שינוי, האמין במשחק מהיר יותר, מרווח יותר, מבוסס הרבה יותר על מסירות ותנועתיות, "הוקי עם כנפיים", כפי שכונה פעם. "על אף שיש גבול לכמה מהר שחקן הוקי יכול להחליק, למעשים יצירתיים וקדמה אין גבולות", היה נוהג להגיד. כשנשאל ב-1974 על ידי מאמן אמריקאי על סודות ההצלחה שלו, השיב: "אתה חושב שיש לנו סודות? הסוד של היום הוא הידע של מחר. כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל. אין סודות בהוקי. יש דמיון, עבודה קשה, משמעת ומחויבות להשיג את המטרה".
ואם טרסוב היווה אנטיתזה למעצמה הקנדית, הרי שוויקטור טיחונוב, שמונה למאמן הנבחרת לפני אולימפיאדת 1980, היווה אנטיתזה לאב הרוחני של הענף בברית המועצות: כיאה לקולונל בצבא האדום, הוא היה קונטרול-פריק בלתי מתפשר, החזיק את שחקניו קצר ושם דגש גדול יותר על טקטיקה, אימונים ופיזיות, וקצת פחות על כישרון גולמי. הגדיל לעשות עיתונאי אמריקאי, שתיאר את האווירה במחנה הסובייטי תחת טיחונוב כ"כזו שמזכירה בית כלא". המאמן הקשוח נהג למנוע משחקניו לראות את משפחותיהם, ודרש שיתגוררו במגורים צבאיים (כל שחקני הנבחרת, יש לציין, חתמו על חוזים של 25 שנה שהפכו אותם לחיילי הצבא האדום).
ובכל זאת, ברית המועצות הגיעה לאולימפיאדה ההיא בלייק פלאסיד, ניו יורק, כפייבוריטית ברורה לזהב, עם סוללת כוכבים בלתי נגמרת שהרכיבה, לפחות על הנייר, את אחת הנבחרות החזקות בכל הזמנים. בשנה שקדמה לאולימפיאדה הביסה, בין היתר, נבחרת של כוכבי NHL ושלושה ימים לפני תחילת המשחקים רשמה 3:10 על האמריקאים, בהתמודדות שיכולה היתה להסתיים בתוצאה גבוהה הרבה יותר אם רק היו רוצים. "עד שהתחממנו והרגשנו שאנחנו ראויים להיות לצידם על הקרח, התוצאה כבר היתה 0:8", סיפר שחקן הנבחרת האמריקאית ג'ון הרינגטון לסופר וויין קופי. במשחקה הראשון בטורניר, המועמדת הוודאית לזהב הביסה את יפן 0:16; בשני המטירה על הולנד 4:17; בשלישי חגגה עם 1:8 על פולין; ובשני משחקיה הנותרים התקשתה קצת יותר, עם 2:4 על פינלנד ו-4:6 על קנדה. בסך הכל, סיימה ברית המועצות את שלב הבתים הראשון עם 51 שערי זכות, כמו מובילות הבית המקביל ארצות הברית ושבדיה - במשותף.
האמריקאים, לעומת זאת, התייצבו לטורניר עם ממוצע הגילאים הנמוך בתולדותיהם והנמוך ביותר באליפות (22), כשהתחזיות ניבאו להם התברגות במקומות 7-10. הפתיחה לא בישרה בשום צורה על מה שעתיד להגיע: בקושי רב, הצליחה ארצות הברית לסחוט 2:2 דרמטי משבדיה החזקה, ואם לא שער מאוחר של ביל בייקר, 27 שניות לסיום, גם היתה מפסידה. במקרה כזה, גם הניצחון על הסובייטים לא היה מספיק למדליית זהב. נישאת על גבי המומנטום, סיפקה נבחרתו של הרב ברוקס הופעה גדולה וגברה על צ'כוסלובקיה, עוד פייבוריטיות להגיע לפודיום, 3:7 במשחק השני. בשלישי דילגה מעל נורבגיה עם 1:5, ולאחר מכן הגיעו ניצחונות על רומניה ומערב גרמניה. כנגד כל הציפיות, העפילה ארצות הברית לסיבוב הגמר ללא אף הפסד.
ב-22 בפברואר, 1980, עלו נבחרות ארצות הברית וברית המועצות למשטח הקרח בלייק פלאסיד, אל מול אצטדיון מלא ב-8,500 צופים. המאמצים של האמריקאים להקדים את המשחק לא נשאו פרי, וההתמודדות יצאה לדרך בשעה 17:00 (1:00 שעון מוסקבה), וכלל לא הועברה בשידור ישיר בטלוויזיה - רק בשידור מוקלט ברשת ABC, שלוש שעות אחרי שריקת הפתיחה. לפני היציאה מחדרי ההלבשה, היה אדם אחד ואחד בלבד שהאמין כי האמריקאים מסוגלים לחולל את אחת הסנסציות הגדולות בכל הזמנים. קראו לו הרב ברוקס, וכך נראה נאום המוטיבציה שלו מפיו של קורט ראסל, בסרט Miracle:
ביציעים החלה שירה ספונטנית של ההמנון האמריקאי. המשחק התקיים כשלושה חודשים לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, בתוך משבר בני הערובה באיראן, ועל רקע ההחלטה של ארצות הברית להחרים את אולימפיאדת הקיץ במוסקבה בהמשך אותה שנה. השחקנים, יש לציין, לא עסקו במשמעויות הפוליטיות. אחד מהם אפילו טען ב-2015 כי מחצית מהם בקושי ידעו היכן ברית המועצות נמצאת, וכי אם היו נשאלים על מיכאיל גורבצ'וב, ככל הנראה היו משיבים כי מדובר בשחקן הוקי יריב, שמצטיין בעיקר באגף שמאל. על הקרח, הרב ברוקס החליט ללכת נגד הזרם ולהילחם בסובייטים בנשק שלהם: לא להתגונן, אלא ללחוץ ולתקוף. "אנחנו רוצים ללמוד מההוקי האירופי", אמר לפני פתיחת הטורניר. "ניקח עמוד מהספר שלהם. אנחנו רוצים להיות חדשניים יותר, יותר מוביליים, אנחנו הולכים לשבור סטריאוטיפים בשיטת המשחק שלנו". והם בהחלט שברו: ארצות הברית הפכה פיגור 1:0 ל-1:1 ואז פיגור 2:1 ל-2:2 לקראת סיום השליש הראשון, בזכות שער גורלי של מארק ג'ונסון, שהצליח להכניע ממרחק את ולדיסלב טרטיאק. טיחונוב כל כך כעס, עד שהחליט להוריד לספסל את מי שנחשב לאחד השוערים הגדולים בתולדות הענף.
"זו היתה הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלי", הודה מאמן ברית המועצות בדיעבד. "כל הנבחרת כעסה על החילוף", הוסיף שחקן ההתקפה סרגיי מקארוב, בספר The Boys of Winter. "זה היה הרגע האומלל בקריירה שלו. טיחונוב היה בפאניקה, הוא לא הצליח לשלוט בעצמו". עוד אחת מאמרות הכנף של הרב ברוקס היתה שצריך לזהות את הרגע בו כדאי להסתער על הנמר, "להוציא לו את הלב ולירוק לו בעיניים". השוער המחליף ולדימיר מישקין לא ספג במהלך השליש השני, אולם לשליש המכריע עלתה ברית המועצות ביתרון 2:3 בלבד - בלבד, משום שבאופן מסורתי מדובר היה בשליש החזק ביותר של האמריקאים. כל אותם אימונים איומים לפני הטורניר הוכיחו את עצמם: ארצות הברית לא היתה מוכשרת יותר מאף נבחרת, אבל היא גם לא התעייפה. כשאחרות נפלו מהרגליים היא עדיין עמדה, מוכנה לעקור לבבות ולירוק לתוך אישונים. בשליש השלישי של המשחקים באולימפיאדה ההיא, ניצחו האמריקאים 3:16 את יריבותיהם.
"ניסינו לעבוד", יגיד הנשיא קרטר לברוקס בסיום המשחק, "אבל אף אחד לא הצליח. צפינו בטלוויזיה עם עין אחת, והעין השניה היתה על איראן והכלכלה וכל היתר". 12 דקות לסיום, השווה מארק ג'ונסון ל-3:3. "הצלחה מתרחשת כשהכנה פוגשת הזדמנות", נהג ברוקס להגיד. ואז, פחות מדקה וחצי לאחר שער השוויון, היא התרחשה בדמות הרגע הגדול של מארק פאבליץ', איתו פתחנו את הכתבה, והרגע הגדול של ארצות הברית כולה: פאבליץ' מצא את הקפטן האהוב, מארק ארוזיוני, שקבע את תוצאת המשחק - 3:4 בלתי נתפס.
אבל רגע, נותרו עוד עשר דקות לשחק, עשר דקות בהן היתה צריכה הנבחרת המארחת לשמור על שער נקי מול האימפריה הגדולה בכל הזמנים, אימפריה שידעה להבקיע מתוך שינה. "אלה היו עשר הדקות הארוכות בחיי", העיד שחקן ההגנה ביל בייקר במפגש לציון 35 שנה לנס. מאזן האיומים על השער בסיום הראה על 16 של ארצות הברית לעומת 39 של ברית המועצות, אולם ברגעי האמת לא הצליחו הסובייטים להכניע את ג'ים קרייג, ובזמן ששעון החול הלך ואזל, ניסו יושבי האולם לעכל את מה שעתיד להגיע. אל מייקלס, כיום אחד משדרי הספורט הגדולים בכל הזמנים ואז עדיין שדר צעיר ומתחיל, פתח את הפה והוציא ממנו ארבע מילים שנכנסו לספרי ההיסטוריה של הספורט האמריקאי.
"אתם מאמינים בנסים? כן!"
טיחונוב השתולל מכעס. "זה ההפסד שלכם!" גער בשלושה מכוכביו, השוער טרטיאק, ולדימיר פטרוב, והקפטן בוריס מיכאילוב. שחקן ההגנה ואלרי ואסילייב התקרב, אבל לא כדי להפריד אלא כדי לאחוז את מאמנו בצוואר ולאיים כי הוא הולך להרוג אותו, כאן ועכשיו. בצד המנצח, הרב ברוקס נמלט לחדר ההלבשה ורק שם, לבדו, הרשה לעצמו להזיל דמעות של אושר. הוא לא חגג ביחד עם שחקניו, ששרו, קפצו והתחבקו אחד עם השני מטרים ספורים מהיריבה. שחקני ברית המועצות עמדו בשורה, הביטו באמריקאים ובאופן מפתיע שמחו בשמחתם. "זכינו בהרבה טורנירים ברחבי העולם, ואנחנו אף פעם לא היינו ככה. זה היה יותר מהוקי עבור החבר'ה האלה. שמחנו בשבילם", הודה סרגיי מקארוב.
ברחבי ארצות הברית, אנשים יצאו ספונטנית מהבית כדי לחגוג את הניצחון הגדול, שנבחר לרגע הספורט הגדול של המאה ה-20 על ידי "ספורטס אילוסטרייטד" והושווה לרגעים מכוננים אחרים בתולדות הספורט, וגם לרגעים מכוננים בכלל - הנחיתה על הירח, למשל, או נפילת חומת ברלין. החגיגות של השחקנים נמשכו, אולם האמריקאים עדיין לא זכו בדבר: כדי להשיג את מדליית הזהב, יהיו צריכים לנצח גם את פינלנד במשחק האחרון של הטורניר, כשהפסד עלול לדרדר אותם עד המקום הרביעי. הרב ברוקס לא אהב את מה שראה באימון המסכם - השחקנים שהפכו בן לילה לכוכבים חתמו למעריצים, ונראו כאילו כבר עשו את שלהם. "אתם לא מספיק טובים כדי לקבל את כל תשומת הלב הזו!" גער בהם. "אתם צעירים מדי! אתם לא מוכשרים מספיק!" כמו כן, הבהיר להם כי אם יפסידו לפינים, הם הולכים לשאת את ההפסד הזה "לקבר המזוין" שלהם. האימון המסכם הפך לאימון רצחני נוסף, שטאטא מעל השחקנים את אבק הכוכבים והשיב אותם למעמדם כחיילים בצבא של ברוקס.
לסיפור האגדה הזה היה סוף טוב, כמובן: האמריקאים שוב מצאו עצמם בפיגור לפני השליש האחרון של המשחק, ושוב יצאו עם ידם על העליונה, עם 2:4 שפירושו מדליית זהב. משמעויות הזכייה היו מרחיקות לכת: בעוד חמישה שחקנים בלבד מהסגל המשיכו הלאה לקריירות משמעותיות ב-NHL, מאורעות 1980 הביאו להפשרה מסוימת ביחסים בין ארצות הברית וברית המועצות, ועל הדרך גם לכך ששחקנים סובייטים סוף סוף יכולו היו להגשים את חלומם ולעבור לליגת ההוקי הטובה בעולם. וכמובן, את האושר והגאווה שקיבלו האזרחים האמריקאים עם הניצחון הגדול על היריבה המרה, ולאחר מכן עם הזכייה בזהב, אי אפשר למדוד, אפילו לא בדיעבד.
גיבורי הזכייה ההיא שמרו על קשר הדוק וערכו פגישות מחזור מדי מספר שנים. אחת מהן היתה באוגוסט 2003, בהלוויותו של הרב ברוקס, שמת בתאונת דרכים. "אני כבר בן 48, ועדיין בכל פעם שהרב התקשר אלי הביתה, פחדתי שעשיתי משהו לא בסדר", ספד לו הקפטן, מייק ארוזיוני. "אני כבר יכול לדמיין מה קורה שם למעלה. הרבי מדבר עם אלוהים: 'אני לא אוהב את הסגנון של הקבוצה שלך. אנחנו הולכים לערוך מספר שינויים'".