טל בנין בראיון: "חברים מאיטליה מפחדים שלא נתראה לעולם"

זו הייתה השבת הראשונה שטל בנין שמר כהלכתה. תמיד היה אדם מאמין. אחד כזה שבטוח שיש גורם נסתר שמכוון את הדברים ושום דבר לא קורה סתם. בצהרי יום שישי האחרון, החליט שהוא רוצה לשמור את השבת עד הסוף. "יום שישי האחרון משעות הצהריים היה כל כך שקט, שממש שמעתי את השקט. זה נמשך שעות", סיפר הערב (ראשון) בראיון לוואלה! ספורט. "זה היה משהו יוצא דופן השקט הזה. ככל שאני זוכר את עצמי חי, אני לא זוכר כזו דממה. ואז פעם ראשונה ששמרתי שבת. תמיד כיבדתי את הדת. יש לי את האמונה שלי ותמיד קיימתי את הדברים המוסריים של בן אדם לחברו ועשרת הדברות, אבל פעם ראשונה ששמרתי שבת באמת. השקט והדממה לפני השבת עשו לי את זה. הרגשתי צורך לשמור את השבת כי אני מאמין שכל דבר שקורה, לא קורה סתם. ואני תמיד בודק את עצמי ובודק איפה אני יכול לתת יותר ובמצב הזה, זה משהו שעלה אצלי. הרגשתי טוב עם זה. שום נזק לא קרה לי מזה שלא פתחתי פלאפון. גם כך אני איש של בית".

בנין הוא איש של בית, אבל הבית השני שלו הוא בצפון איטליה. בשביל רבים כאן בארץ הוא היה זה שלימד אותם על ארץ המגף כשנסע לשחק שם בברשיה לפני יותר מ-20 שנה והיה השגריר הכי מוצלח. חבל הארץ בו שיחק הוא היום חבל של מוות. בנין מכיר שם רבים. נמצא בקשר יומי עם חברים מאותה תקופה. מדבר איתם בשפה שלהם וכואב איתם את הצבע השחור והנורא שהשתלט על אחת המדינות היפות בעולם.

"רוב חבל לומברדיה ובעיקר ברשיה מאוד משמעותי מבחינת התעשייה", מנסה בנין להתמודד עם השאלה למה זה התפרץ כך דווקא שם. "יש שם המון מפעלים ואנשים עובדים שם יחד בפלדה ובתעשיית החלב. המון אנשים עובדים שם במפעלים. נכנסים ויוצאים משם המון אנשים ובהתחלה אף אחד לא ידע על המחלה הזו ועל הנגיף הזה, ונוצרה הדבקה המונית. הם גם לא ידעו שהם מבקרים את ההורים המבוגרים שלהם ומדביקים אותם".

אתה בקשר טלפוני על בסיס יומי?

"ודאי. אני מדבר עם אנשים רבים משם כל יום והלב שלי שבור. שמרתי על קשר לאורך שנים עם אנשים משם ואני מדבר איתם איטלקית ופתאום הם מגמגמים בשיחות כאילו הם לא יודעים את השפה. אני פתאום קולט שהם לא מוצאים מלים להסביר לי את המצב הנפשי שלהם. הם כל הזמן שומעים סירנות ברחובות וכל דבר מקפיץ אותם. אנחנו כאן עם שרגיל למלחמות, לפיגועי התאבדות, לאמבולנסים, לשבת בממ"ד. הם לא יודעים מה זה והם לא מוצאים מילים באיטלקית לדבר. נראה שאנשים שם איבדו את המילים. השפה נמחקה להם".

איפה המוות פוגש אותך שם?

"דיברתי עם כמה חברים שיש להם חברים שהוריהם מתו והם לא זכו אפילו לראות אותם. בגלל שיש את הבידוד הזה ובגלל שהם הבינו שזה הרבה יותר חזק ממה שהם חושבים, הם לא הלכו לראות ולהיפרד מההורים שנאספו פשוט במשאיות לאחר מותם. כרגע יש אזורים שכבר אין מקום לקבור אותם. זו סיטואציה שאני לא מאחל לאיש".

והכול כל כך מהר.

"כי אף אחד לא הבין את המהות של הדבר הזה. האיטלקים זה עם שמח. זה עם שיש לו שמחת חיים ופתאום הכל כבה שם. אני חושב שאנחנו חייבים ללמוד ממה שקורה שם".

איפה מתערבבים אצלך הרגשות עם הזיכרונות משם?

"קח את השנאה בין ברגמו לברשיה. זו שנאה תהומית בין שתי ערים שכנות שבאה לידי ביטוי בכדורגל ואני שיחקתי בדרבים האלה. פתאום אתה רואה מחוות שברגמו שולחת חיבוק לברשיה. פתאום יש ערבות הדדית והשנאה נעלמת כי זה אותו העם. הכול קיצוני שם. משמחה, אופטימיות, תרבות ואופנה לעם הכי מדוכא. לצערי ההפנמה באיטליה קרתה מאוחר. היום אתה שומע על אנשים מפורסמים שחלו. אתה מבין מה זה שפאולו מלדיני חלה? הוא ברמה של בן האלוהים שם באיטליה. אני כל כך מצטער על מה שקורה שם".

אתה אוהב את המדינה הזו.

"היא תרמה לי המון. גם בקטע המקצועי וגם בקטע האישי. זכיתי בברשיה לכל כך הרבה הכרה. לא גדלנו כאן בארץ על כדורגל איטלקי אלא על כדורגל אנגלי ופתאום גילינו את איטליה. הקשר שלי עם השחקנים ששיחקתי איתם שם, גם כאלה שבאו כמוני מחוץ לאיטליה, הוא חזק מאוד".

מה אתה הכי אוהב באיטליה? הרי חזרת לשם כמה פעמים.

"יש שם אנרגיה. כשאני נוחת שם, אני מתמלא בחיים. יש שם אהבה לחיים. פרגון. האנשים שמחים ופתאום אני מרגיש שהורידו את השאלטר והכל כבה".

כמה זמן ייקח לשקם את איטליה?

"וואוו וואוו. אלוהים יודע. הם כרגע בשיא של המוות. אי אפשר לחשוב על זה אפילו".

העולם ישתנה?

"אנשים מדברים על חזרה לבריאת העולם. יהיו כאן נזקים של שנים. אני מקווה שכדור הארץ ישתקם ושאולי משהו טוב יצמח בסוף".

אתה רואה בדמיון את הרגע שתחזור לשם?

"עוד לא. אני יכול לספר לך שאני כרגע מסיים שיחות עם חברים משם והם אומרים לי: 'נדבר, בתקווה שנישאר בחיים'. זו לא בדיחה. חבר'ה איטלקים בני גילי אומרים לי בחשש שהם מפחדים שלא נתראה יותר בחיים. האופטימיות נעלמה. המדינה הכי שמחה בעולם, הפכה לכבויה. אנשים שם לא דואגים למזון. הם דואגים לזה שמישהו שהם מכירים לא ימות. אנשים רוצים להישאר בחיים, זה הכל. שזה לא ייגע בהם או בקרובים אליהם. יש לי שני חברים חולים שם כרגע. הם בהסגר. אני מאוד מקווה שהם יבריאו".

ופה בארץ הראש בטח בדאגה לאמא שלך.

"כמובן אמא, אבל אני מגדיל ראש. חושב קבוצתי גם בחיים ורואה את כל התמונה. פה אנחנו מכירים אחד את השני. ברוך השם אנחנו עוד לא בתמותה גדולה כמו בעולם, אבל עדיין צריך להישמר מאוד. אני שומר על עצמי ועל הסביבה. אני היחיד בבית שיוצא, רק אם צריך משהו. אני לא מסתובב. לא הולך לחברים".

אתה יכול לראות משהו אופטימי?

"אני אופטימי מטבעי. אני לא מפחד, אבל כן נזהר. אם יש מדינה שתצליח להתאושש מזה, זו ישראל. אני מאמין בכוח של עם ישראל".