חיוך ששיחק כדורגל: מאור מליקסון הפורש רצה רק לשמח את כולנו

בווידאו: מסיבת העיתונאים בה הודיע מאור מליקסון על פרישה

ראיתם מאות אירועים כאלה - הספורטאי הפורש כמעט תמיד מתפרק מדמעות, מה לעשות, החיים שהכיר נגמרו פתאום, בבת אחת, ולך תמצא אחרים. הוא מתפרק אבל ממשיך לדבר, תוך כדי שהנוזלים מציפים להם את העיניים והגרון, כי ככה עושים. מתפרקים ביחד. מאור מליקסון הקריא משפט לפיו החרטה היחידה שלו היא עזיבה לאירופה, הוא רצה להישאר בבאר שבע, וההרגשה היתה שהחדר עומד להירטב. ומאז מאור לא הצליח לדבר ונתן לאלונה ברקת להקריא לכולם את מכתב הפרידה שלו מהכדורגל. הוא כל כך רצה להיות זה שמבשר בעצמו לעולם על כך, אבל הובס ונכנע. הוא לא רצה לבכות. יותר נכון - הוא לא רצה לגרום לאחרים לבכות.

הגיוני. הוא מתוכנת אחרת. לא בטוח שאתם יודעים את זה, כי רוב אוהדי הכדורגל לא יודעים, אבל מליקסון הוא הבנאדם הכי מצחיק בענף הזה. הומור שנון, אינטליגנטי. בתחילת העשור סיפרו לי על זה, וחשבתי שהם הוזים. הבחור המופנם הזה, שבקושי שמענו את קולו - זה מצחיק, זה? אבל אז ליוויתי את הנבחרת לקרדיף ובדרך חזרה - אחרי שבמשחק לא שיחק - מליקסון הרג את המטוס מצחוק. לא עומד בראש המעבר וצועק שכולם ישמעו, הוא לא סטנדאפיסט, הוא נתן פאנצ'ים בקטנות. פליקים. אם תרצו לצחוק אל תעקבו אחריו באינסטגרם - תעקבו אחרי האנשים שהוא עוקב אחריהם. התגובות שלו - לתמונה של דור אלו או לפוסט של תומר חמד - עצומות. מטוס ואינסטגרם, הדוגמאות האלה כאילו זניחות אבל מספרות עליו המון. כי בהומור, כמו בחיים, מליקסון אף פעם לא שם את עצמו במרכז. בעיני הציבור הוא התגובה, הוא הפאנץ', הוא התוסף. במציאות הוא הרבה יותר מזה, אבל הוא אף פעם לא רצה שתדעו. זה לא היה חשוב לו. כמו שהוא עצמו כתב בפוסט הפרישה, כל מה שהוא רצה זה שנחייך.

אוהדי בית"ר ירושלים היו שרים על מאור שהוא לא רואה את רונאלדיניו. המהלכים שלו אכן היו ברזילאים בקנה מידה ישראלי, אבל בדבר אחד הם באמת דומים - בחיוך. סימן ההיכר של רונאלדיניו היה החיוך על הפנים, ומליקסון, לרוב בפנים רציניות מדי, נראה על הדשא כמו חיוך עם נעלי פקקים. הוא לא שיחק כדורגל עם חיוך, הוא חיוך ששיחק כדורגל. גם אם זה לא תמיד היה פרקטי, גם אם לעתים זה היה רחוק מדי מהשער, גם אם לא תמיד זה נגמר במספרי-על - מליקסון הוא אחרון המבדרים האמיתיים בכדורגל הישראלי. הענף - במיוחד כאן - נהיה מתוכנת מדי, מבונקר מדי, את דור השכונות והמוסכים החליף דור המסכים, ובגלל זה היה כל כך כיף לראות את מליקסון - כדורגל מלא בשנינות, מסירות עם פאנצ'ים, הטעיות של רקדן פלמנקו עם טקס בישבן, דריבלים של ילד עם רצועת תיק זרוקה על הכתף מול צבא של ילדים שמגיעים לבית ספר עם טרולי.

קראו לו קוסם אבל הכול היה אמיתי. הוא באמת רצה לגרום לאנשים לחייך, ובאמת הצליח, ועל הדרך, ככה, מהצד, הוא אחד השחקנים הכי טובים ששיחקו כאן בעשור האחרון וכן, הוא מסיים גם עם שלוש אליפויות בהפועל באר שבע. כמו שבכר הנרגש אמר, הוא באמת המנהיג השקט, לא בקלישאות, לא בנאומי מוטיבציה. סתם ככה. כי מליקסון היה אחד שסומכים עליו. כשרואים את שמו בהרכב, מניחים שיהיה טוב יותר. יש כאלה. גם כשנכנס למשחק הראשון שלו אחרי שבעה חודשים בחוץ, מול מכבי חיפה, בפיגור ביתי, טרנר התעורר לכמה דקות - לא בגלל היכולת של מאור, מעצם היותו שם. זה היה חיוך מזויף, אבל עדיין חייכנו.

הרבה ספורטאים חושבים על מורשת, על מה שישאירו אחרי שיפסיקו - מליקסון לא רצה לדבר על מורשת אפילו אתמול, לא עניין אותו מה נזכור ממנו. וזה בדיוק מה שנזכור. את הצניעות. את הדוגרי. בעיקר את החיוך - לא על הפנים, על הדשא. זה סוף-דבר רשמי בהפועל באר שבע: ממאונט ראשמור של האוהדים - דגל הפריסה המפורסם של ברדה, מליקסון, צדק ובכר - נשאר רק המאמן. שלושת האחרים הפסיקו ללבוש אדום בנסיבות טרגיות עד ספורטרגיות. מליקסון הוא הנפיל האחרון של האליפות הראשונה, הניצוץ האחרון שכבה. וזה לא נכון רק לבאר שבע אלא גם לכדורגל הישראלי. היו גדולים ממנו ויהיו גדולים ממנו אבל כולנו צריכים לקוות שיהיה משהו שדומה לו, שיזכיר, שחקן שיילחם עד דק במה שהכדורגל הישראלי הופך להיות, שימרוד, שינסה בכוח לגרום לנו להאמין שהוא אשכרה נהנה ממה שהוא עושה ושהעסק הזה לא כל כך רציני כמו שעשינו ממנו.

כמה טבעי היה שמול המדינה בשידור ישיר הוא לא הצליח לדבר, אבל מחוץ לאיצטדיון, כשמסביבו הגבעות המדבריות והאוהדים הנאמנים, הוא פרק "אתם הכוח שלי", בכה, התחבק עם כולם, שאל בכנות "מה אעשה עכשיו?!". מי שהספיק להכיר את הפועל באר שבע - זה הקטע. זו עיר, לא קבוצה. עכשיו אולי קצת פחות טוב, ואולי יהיה עוד יותר רע בעתיד הקרוב, אבל ההיילייטס של מליקסון לעד יוכלו לגרום לנחת, להעביר ימים קשים יותר, להיזכר באיזה גול במשחק עונה, בישול אליפות, פליק של פלמנקו, בדיחת רשת, נווה מדבר. הוא הודה לאוהדים שוב והם שרו את השיר שלו ושמו עליו צעיף אדום והוא נכנס בחזרה לאוטו, בוכה, והם התפזרו בשקט וברקע הגבעות האלה שתמיד יוכלו לספר כמה כיף היה להן, כמה חיוכים הן ראו.

orenjos@walla.co.il