מאוריציו סארי היה במצב רוח מרומם אחרי הניצחון על רומא ברבע גמר הגביע. שבוע אחרי שהצהיר "מעצבן שלרונאלדו יש פחות זכיות בכדור הזהב ממסי", מאמן יובנטוס עבר למוד פיוטי: "רונאלדו במצב יוצא דופן והוא מבקיע בקצב מרשים. הוא אלוף, אחד החזקים בכל הזמנים וחשוב שנעזור לו לזכות בכדור הזהב השישי. אני לא יכול לקחת קרדיט על הכושר שלו. אתם יכולים לתת את הקרדיט לאמא שלו שיצרה כזה זן משובח".
בכל הקשור לרונאלדו (וכמובן גם למסי), התרגלנו למאמנים שמקריאים מדף המסרים. כשיש לך שחקן כזה, אתה צריך להרים לו בתדירות די גבוהה. סארי, שהוא כנראה ההיפך הגמור מכריסטיאנו בכל הפרמטרים, מרגיש בר מזל. אולי אפילו קטן וזמני מול כוכב שגם בגיל 35 אין לו תאריך תפוגה נראה לעין. מכאן באה הסגידה. כמו מערכת יחסים בין אדם לאלוהים.
אנחנו חיים בעידן האלים. גיבורי הספורט האהובים עלינו מסרבים לפרוש או אפילו להראות סימני חולשה או עייפות. הם שומרים על עצמם באובססיביות, מאריכים את הקריירה וצוחקים על כולנו מפסגת האולימפוס. העולם שייך לצעירים? כבר מזמן לא. רוג'ר פדרר, לברון ג'יימס וגם כריסטיאנו עצמו עשויים מחומר אחר. הם על זמניים. לא אנושיים.
לכבוד יום הולדתו ה-35 שחל בשבוע שעבר, בדקו ב"סקיי איטליה" מה עשו כדורגלני עבר גדולים בגיל הזה. דייגו מראדונה חזר לבוקה ופלה עבר לניו יורק קוסמוס, פאולו מאלדיני זכה עם מילאן בליגת האלופות, צ'אבי עזב לקטאר ורונאלדו, המקורי, תלה את הנעליים. אף שחקן מהרשימה לא שלט בענף בגיל הזה. אף אחד לא עשה את זה לפני כן. רונאלדו הוא שחקן תקדימי. גדול בגיל 35 כמו שהיה בן 25.
יקומו מעריצי מסי ויעלו את הוויכוח המיותר והשחוק בהיסטוריה בשאלה מי גדול יותר. בלי להיכנס לדיון, אפשר לומר שרונאלדו הוא המראה של מסי לעתיד בשל העובדה הפשוטה שהוא מבוגר ממנו בשנתיים וחצי. מסי מסתכל על רונאלדו ויודע מה הוא יצטרך לעשות כשיהיה קצת יותר גדול. השניים הללו כל כך בראש אחד של השני שתהיו בטוחים ששניהם יפרשו באותו גיל.
קרב הענקים בפסח. זלאטן עם מילאן מארח את רונאלדו ויובה בסן סירו
אבל למה בעצם לדבר על פרישה? רונאלדו צוחק על זה. השבוע צוטט באיטליה כאומר: "אשחק עד גיל 40". בקיץ, הוא אמר דברים קצת אחרים: "אני לא חושב על פרישה. אולי אסיים את הקריירה בשנה הבאה, אבל אני גם יכול לשחק עד גיל 40-41. לא יודע. מה שאני תמיד אומר זה שצריך ליהנות מהרגע. קיבלתי מתנה מצוינת ואני צריך להמשיך ליהנות ממנה".
והוא נהנה. לא מראה ולו סימן קטן של דעיכה. יש לו העונה 19 שערים ב-19 משחקי ליגה - שניים פחות ממה שכבש בסרייה A בכל העונה שעברה. זינדין זידאן אמנם היה זה ששכנע אותו לוותר על כמה משחקים בעונה כדי להאריך את הקריירה, אבל למעשה, לכריסטיאנו מעולם לא הייתה פציעה רצינית. בשום עונה בחייו - והיו לו 18 כאלה בבוגרים - לא ירד מ-25 משחקי ליגה. על הגולים והשיאים כבר אין מה לדבר.
בגיל בו כדורגלנים מחפשים יעד לפרישה, הוא ממשיך לעבוד ולא מוותר על התחרותיות. "הוא לימד אותי איך לקפוץ. מה שאני אוהב בו זה את מוסר העבודה שלו והצורך הבלתי פוסק להשתפר", סיפר לאחרונה נובאק דג'וקוביץ'. "הוא כזה מקצוען, הבית שלו מלא במכשירים וכל מיני דברים והוא מנסה כל הזמן למצוא דרך להיות הטוב בעולם ולהשאיר חותם. הוא חיה, אתלט לא יאומן. להתאמן איתו הייתה חוויה אדירה".
"אני לא מופתע שהוא עדיין בטופ של המשחק שלו", אמר עליו בעבר ראיין גיגס שבעצמו נשאר בטופ עד גיל מאוחר. "אתה חייב שיהיה לך את הרעב, התשוקה והמחויבות להתאמן ולדאוג לעצמך - לאכול נכון, לא לשתות אלכוהול, לישון טוב וליהנות מזה. תסתכלו על רונאלדו, הוא שומר על עצמו. אם יש לו את הרעב והוא נהנה, הוא ישחק עד גיל 40".
כריסטיאנו צוחק על הגיל. "בגיל 35, חשבתי שאהיה דייג במדיירה", אמר השבוע בראיון בפורטוגל. בתוך ים הברכות שהציפו את האינסטגרם, אפשר היה למצוא אחת ממי שחגג 35 לפני קצת יותר מחודש. "מזל טוב אגדה חיה", כתב לברון ג'יימס. עוד אחד שממציא מחדש את חוקי הזמן אולי בדרך לאליפות עם הלייקרס.
מי תצא מהמשבר? מסי מארח את נאפולי בליגת האלופות
החיבור בין כריסטיאנו, לברון והמונח "אגדה" מעלה מיד את הקישור לקובי בריאנט. במובן מסוים, המוות הטראגי של קובי תפס כל אחד במקום בו הוא מבין מחדש כמה החיים נזילים. גיבורים כמו בריאנט לא אמורים ללכת יום אחד בהתרסקות מסוק. הם לא אמורים ללכת בכלל כי אגדות לא מתות. הטרגדיה הזו גם גררה עיסוק פילוסופי בשאלה מה בן אדם משאיר אחריו.
אם ננסה לשים בצד את הטרגדיה של בריאנט ואת גל התגובות המרגשות שגררה, נזכר שעד לפני קצת יותר מעשור, קובי, ממש כמו כריסטיאנו, היה דמות קשה לעיכול. הרעב שלו לנצח ולהיות הכי טוב תמיד באו עם לא מעט שחצנות, על המגרש ומחוצה לו. אצל שניהם התחושה תמיד הייתה זה שאתה איתם או נגדם. אין ממש באמצע.
אם תשאלו את אוהדי יונייטד, ריאל ויובה כרגע, רונאלדו הוא עבורם חצי אלוהים, ממש כמו קובי עם הלייקרס בזמנו. אבל אין מגרש בערך באנגליה או בספרד שהפורטוגלי לא ספג קריאות בוז. גם קובי היה האנטגוניסט. הנבל. שניהם הצליחו לשנות עם השנים משהו ביחס אליהם.
בעשור האחרון לחייו של בריאנט משהו בו השתנה. אחרי פרשת האונס בקולורדו, קובי התבגר והפך להיות דמות הרבה יותר חביבה. איש משפחה. קשה להגיד אם למד את התקשורת או משהו השתנה עם הפיכתו לאבא לארבע בנות, אבל הרצון שלו לעזור, להשפיע על הקהילה הפך אותו לדמות להערצה. שנה אחרי שנה הוא פירק באיטיות את כל המטענים שסחב על גבו לאורך שנים.
אפשר להגיד שתהליך דומה אצל רונאלדו מתחיל לקרות לאחרונה כולל ההתחמקות מאישום באונס. הנרטיב סביבו השתנה. הוא כבר לא הבכיין והשחצן שהיה אלא המקצוען שעובד ועובד ועובד ולא מתעסק בשום דבר אחר. המעבר שלו ליובנטוס, כזכור, הוכרע אחרי שבליגת אלופות הקהל האיטלקי עמד ומחא לו כפיים לאחר המספרת המטורפת שלו ברבע גמר ליגת האלופות. הרצון שלו להיות נאהב, לעזור, להיות דמות למופת, לגדל משפחה מתחיל לטפטף החוצה. פעם רונאלדו סבל מתדמית השנוא מול מסי האהוב. היום, מסתכלים עליו אחרת. גם תומכי המחנה הנגדי לא יכולים להתעלם מהמהפך התדמיתי שעבר.
אולי כמו קובי ההשראה, רונאלדו התחיל לחשוב על מה ישאיר אחריו. על מורשת. והמורשת שלו דומה לזו של מספר 24. כי על "כריסטיאנו מנטליטי" ידברו פה עוד שנים אחרי שרונאלדו ידוג להנאתו דגים במדיירה. הוא תמיד העיד על עצמו כאחד שהקריב המון כדי להשיג את מה שהשיג. והוא השיג הכל. מאות מיליוני דולרים, מאות מיליוני מעריצים, ארבעה ילדים. התחרותיות מחזיקה אותו. כשישעמם לו, כשלא יהיה לו אתגר, הוא יקום יום אחד ויילך. עצם העובדה שאף אחד אפילו לא מסוגל לדמיין את היום הזה קורה, היא ההישג הגדול ביותר של רונאלדו. הוא מעביר מסר לדורות של ספורטאים - אם אתה עובד קשה ושומר על עצמך, לגיל ולזמן אין משמעות.