עיבדו את הצפון: הביצים של מסאי וקוואי הביאו אליפות לטורונטו

הפעם, נעשה את זה מהסוף להתחלה.

עם כל הכבוד לטורונטו, ובבוקר זה הכבוד עצום ונשפך מהצלחת, היא לא ניצחה את הסדרה הזו לבד. קשה להאשים אותה, היא לא היתה יכולה לעשות את זה לבד. אף אחד לא. טורונטו גם לא הראשונה שמקבלת עזרה מאלוהים או מהאנטומיה - גולדן סטייט בעצמה ניצלה פציעות של קווין לאב וקיירי אירווינג בדרך לאליפות הראשונה בשושלת, ב-2015 - אבל אי אפשר להתעלם מכך, מהעניין המוזר הזה שמרחף מעל לסדרה האדירה שזה עתה נגמרה.

זה מאוד נדיר שסיפור סינדרלה מדהים כזה נדחק קצת הצדה, ובאמת יש הרבה על מה לדבר והמון על מה להחמיא, אבל גולדן סטייט הצליחה לעשות הלילה משהו מדהים: למרות שהפסידה אליפות, והיא על 3 טבעות מחמישה גמרים רצופים, מעמדה המקצועי, הגלובלי וההיסטורי רק התחזק. בפלייאוף חבול גם כך, ואנחנו לא מדברים על הרגליים של איגודאלה ולא על החזה המנותץ של לוני, הווריירס הצליחו לאבד שניים משלושת השחקנים הטובים ביותר שלהם - בשני משחקים עוקבים - לאכילס מרוסק ולצולבת קרועה.

שניהם קיבלו את זה במומנטום אקוטי: דוראנט קלע 11 מהירות עם 3 מ-3 מחוץ לקשת והווריירס נראו נפלא ביחד, במשחק 5, ואז הקריסה של הגיד; תומפסון היה חם, מה חם, לוהט, מה לוהט, מעבר ללוהט, ונשלח ללייאפ, ואז הנחיתה של הברך.

שם נגמר הסיפור.

גולדן סטייט עוד ניסתה, עם חמישיות של זומבים משולבים עם לבבות, זריקות קצרות מדי של איגודאלה - שנכנסות; גופות של ליווינגסטון חודרות לאיזור הצבע. אבל זה כבר היה יותר מדי. אם לא החוסרים אז העייפות ואם לא העייפות אז הטראומה, ואפילו כשטורונטו עשתה טורונטו כמו שרק היא יודעת ונתנה לסטף קרי צ'אנס להחיות את הסדרה לעוד שלושה ימים, הסופרוורייר היחיד שנותר עומד החטיא והאליפות כבר בדרך לגבול הצפוני.

רק אתמול שוחררה תמונה של דוראנט אחרי הניתוח, בחדר בית חולים. אפשר כבר לדמיין את קליי מובא לאותו החדר, כמו הפרק ההוא בסיינפלד - כששלושת המנדלבאומים המזדקנים אושפזו מיטה ליד מיטה. המנדלבאומים ניסו להוכיח לג'רי הצעיר שכוחם במותנם, שהם עדיין הכי טובים שיש. הם ניסו חזק מדי, וכל אחד ניסה לשמור על הגב של השני, וכל המעמסה הפיזית והמנטלית הכריעה - ונתפס להם הגב. בסדרה הזו גם דוראנט ניסה יותר מדי, מהר מדי, וגם תומפסון. ההחמצה של סטף בסיום מכניסה אותו לאותו פריים פצוע וכואב, שלושת הטנורים, המנדלבאומים של המפרץ, קיי.די, קליי, קרי. הרי גם לטבע יש תקרת שכר. אולי כי עפה קרוב מדי לשמש, ובנתה חמישיית אולסטאר, אולי כי פשוט היתה טובה מדי בשביל להישאר, ואולי סתם במקרה - אבל גולדן סטייט לא הפסידה את האליפות בכדורסל נטו. היא הפסידה אותה לכירורגיה. השושלת אולי לא מתה, אבל היום בבוקר כואב לה מאוד.

זו היתה סדרה שעזרה מאוד להגדיר עוד יותר במדויק את קרי. אחד השחקנים הטובים כיום ואחד מ-20 השחקנים הכי טובים בכל הזמנים. כשהוא לוהט, קשה למצוא מישהו לוהט ממנו. הדריבל שלו חוויה, כל נקודה - כולל זריקה מסוף המגרש - בטווח הנורמה. הוא יוצר מיס-מץ' כמעט בכל שנייה שלו על הפרקט. הוא חודר באמנות, קשה מאוד לחסום אותו. הוא התחזק מאוד, לא רק בקרסוליים, גם בהגנה ואפילו בריבאונד. הוא איש עם תדמית נהדרת שקידם את הליגה ושינה את הצורה בה אנשים משחקים כדורסל - למעשה, הוא אפילו חיסל עמדה בכדורסל המקצועני. הוא מדהים. הוא נהדר. הוא הפנים של הקבוצה ששיחקה הכי טוב בהיסטוריה, ובצדק. הוא נפלא לצפייה. הוא חוויה מהשנייה שהוא יוצא מהמנהרה, כולל החימום, ועד ה…

עד כשזה חשוב, בגמר. הלילה ההשלכה האחרונה העמידה אותו על 0 מ-8 בזריקות מכריעות בגמרים, זריקות שיכולות להעלות אותך ליתרון או להשוות. הוא לא לוזר, אין מה ללכת אפילו בכיוון הזה, אבל כשזה הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי חשוב - היו טובים ממנו, יהיו טובים ממנו, וגם בקבוצה שלו וגם בשורות היריבה יש טובים ממנו.

באליפות בלתי תיאמן כמעט כל סיפור יפתיע וכל זוכה יסתיר מאחוריו ארבע סינדרלות, אבל מה תגידו על איבקה? 15 נקודות מהספסל, ה-+/- השני הכי טוב (+9) על הפרקט, ולחימה חסרת פשרות בסוף. מהרוסטר הדמיוני של אוקלהומה סיטי, רק דוראנט זכה באליפות לפניו. ווסטברוק והארדן ממשיכים לחכות.

לא זוכים באליפות בלי גיבורים לרגע, כאלו שלא ציפית שידפקו 22 נקודות מהספסל, 5 מ-11 מעבר לקשת, 5 מ-5 מהקו. ואנווליט הוא בדיוק זה, רק שבניגוד לגיבורים-לרגע קודמים, הוא עשה את זה כמה פעמים. ברבע הרביעי, בו נדם קרי למשל עם 4, פרד היקר עשה ארבעה מהלכים של שלוש נקודות:

שלשה שקבעה שוויון 91:91.
שלשה שקבעה יתרון 93:94.
שלוש זריקות עונשין שקבעו שוויון 99:99.
שלשה שקבעה יתרון 101:104.

הקלאץ' של משחק 6. הקלאץ' של טורונטו, קבוצה שלרוב היתה נטולת קלאץ'. קוואי הביא אותה למשחק, לאורי הביא אותה לרבע האחרון, ואנווליט הביא לה את הטבעת.

מי שמזוהה יותר מכל עם הכישלונות הקנדים והלבבות השבורים קיבל משחק כפרה מושלם. לאורי היה נהדר, המצטיין של טורונטו במשחק, עם 26 נקודות, 7 ריבאונדים ו-10 אסיסטים, וכשהוא על הפרקט הראפטורס ב-16+ (הנתון של לאונרד, להמחשה: 2-). אבל המהלך המייצג היה כשלאורי, בזריקה קשה, קבע 102:108, וסוף סוף סיפק רגע של ווינר. פייר, כמה שהרגע הזה הגיע לו.

עזבו את הסיפור המופלא שהביא את המנהל המקצועי של הראפטורס לג'וב הנחשק (על הדרך קראו את הכתבה הזו). התקדמנו. אנחנו בקיץ שעבר. בקבוצה של יוג'ירי צמד גארדים מוכשר, לאורי ודרוזן, שבעיקר קשורים לעיר ולמועדון והאחד לשני. על הספסל שלו דוויין קייסי, שזכה בתואר 'מאמן העונה'. יומיים לאחר מכן הוא מפטר את קייסי וממנה את עוזרו ניק נרס, שאת הרזומה הצנוע והנדיר שלו קראתם בשבועות האחרונים. שבועיים לאחר שלברון ג'יימס מתפנה מהמזרח, יוג'ירי עושה עוד מהלך - שולח את דרוזן האהוב לסן אנטוניו ומנחית את קוואי לאונרד. שחקן-על, אבל שחקן שלא שיחק בשנה האחרונה, חוזהו קצוב לעונה אחת ולכו תדעו מה יראו ממנו באותה עונה ובטח שלא מה לאחריה.

אז נכון, יוג'ירי עשה מהלך של דור. בעוד עשרות שנים, בניתוחים ובדירוגים, הקיץ הזה של הניגרי ייזכר כאחד הטובים בביזנס. אבל בואו נניח לרגע את מבחן התוצאה בצד ונחמיא על הביצים. על האומץ של לפרק דברים שעובד באופן סביר. על התעוזה להיפטר ממאמן העונה (!) בשביל עוזר מאמן (!!) רק כי זה מרגיש שיכול להיות יותר טוב. אם תבנה את זה, זה יבוא, אמרו. יוג'ירי בנה, ופירק, ובנה. וזה בא.

אומץ, בתנאי שמשולב עם אינטליגנציה, כמעט תמיד מתוגמל, בכל תחום בחיים. יוג'ירי לקח מצב תמים ועשה אותו פושע. מספר 1 שייך לכדורסלן, אין ברירה, אבל כל האליפות הזו רשומה על שמו של המנהל המקצועי של טורונטו, על כל מהלכיו בקיץ ובעיצומה של עונה (גאסול). עיבד את הצפון.

האלוף הכי מוזר שהוא גם סופרסטאר והסופרסטאר הכי מוזר שהוא גם אלוף. בעשור זה, שתי קבוצות זכו בשתי אליפויות רצופות. מיאמי של לברון-וייד-בוש וגולדן סטייט של קרי-דוראנט-קליי-גרין-איגודאלה. שתי האימפריות נפלו אחרי האליפות השנייה, על ידי שתי קבוצות שונות - אבל על ידי MVP אחד.

קוואי לאונרד עשה את זה גם ב-2014 וגם ב-2019. הוא הראשון שזוכה ב-MVP גמר גם כנציג המערב וגם כנציג המזרח. מחמאות גם לדני גרין שהיה עמו בשתי החזיתות, אבל הפלייאוף הזה של קוואי הוא אחד הטובים שאי פעם נרשמו. לא סתם כל שדרי העולם השתמשו במילים "מייקל" ו"ג'ורדן" כדי לתאר את הביצועים של מספר 2. בהרבה משחקים זה באמת היה נראה ככה.
אז לא, קוואי הוא לא מייקל. והמשחק הזה היה די פושר מצדו. אבל מה שבמיוחד מדהים בלאונרד זה שכמו שיוג'ירי הימר, גם הוא הימר. רק על עצמו. הוא עזב את המאמן הטוב ביותר ואת הארגון שהוכיח שהוא הכי טוב בלנצח בדור האחרון, ובכל זאת לקח אליפות - ועוד בעונה שאף אחד לא האמין שזה בכלל יכול לקרות.

אל תציבו לו גבולות. קוואי לא רק מוזר מחוץ למגרש, גם בדפי הסטטיסטיקה הוא מציג דברים שבחיים לא ראינו - התקדמות מפחידה.

8.6 נקודות למשחק היו לו בפלייאוף הראשון שלו בליגה.
13.5 בשני. 14.3 בשלישי.
ומאז:
20.3, 22.5, 27.7, והעונה 30.9.

זה עוד יגדל? ואם כן, מה יהיה גורלנו?

איי, איי, איי, קוואי.


נ.ב.

לינסנטי!!!!!!!!!!!!!!!!!