הנגיעה הראשונה של סון יונג מין אחרי המסירה של כריסטיאן אריקסן היתה גרועה במיוחד. הכדור ברח לו, ואפילו נדמה היה כי עובר את הקו ויוצא החוצה. אדרסון, שיצא לסגור את זווית הבעיטה לכוכב הקוריאני של טוטנהאם, הזדרז לשוב אל בין הקורות, והסכנה לא היתה ממשית. ואולם, למנצ'סטר סיטי היתה בעיה אחת. במקום לתקוף את סון ולמנוע ממנו לחזור לעמדה קורצת יותר, ביזבז פביאן דלף שבריר שניה יקר כדי להרים את היד ולסמן לקוון שיש לעצור את המשחק.
ההחלטה הזו עלתה לסיטי בהפסד. כאשר התעשת המגן השמאלי וניסה למזער נזקים, זה כבר היה מאוחר מדי. סון חתך פנימה, השאיר את דלף האומלל מאחור עם הטעיה מצוינת והכניע את אדרסון בבעיטה חדה. האם זה הרגע בו איבד פפ גווארדיולה את הסיכוי לזכות בכל ארבעת התארים? את התשובה נקבל, כמובן, רק בגומלין, אבל זו הזדמנות נהדרת להתמקד בתופעה. מקרה דלף הוא בסך הכל דוגמא אחת למה שאנחנו רואים פעמים רבות בכל משחק. לעתים תכופות, השחקנים מתמקדים בשופט ולא ביריב. משום מה, זו התגובה הטבעית מבחינתם.
כאשר הכדור חוצה לכאורה את הקו, השחקנים הקרובים אליו ירימו תמיד את היד ויאותתו לשופט שצריך לשרוק. כאשר נשלח כדור עומק ויש סיכוי כלשהו לנבדל, רוב שחקני הקו האחורי ירימו את היד, יסתכלו על הקוון ויאותתו לשופט שצריך לשרוק. זה נשמע באופן כמעט אוטומטי. שימו לב מה קורה כאשר הכדור יוצא מתחומי המגרש, ויש להחזירו בהוצאת חוץ פשוטה. גם אז, ברוב המקרים, גם כאשר ברור מי נגע בו אחרון, ירימו שחקני שתי הקבוצות את היד. מצד אחד, הם מנסים לוודא שהשופט ישרוק נכון. בצד השני, הם מנסים לעבוד על השופט ולגרום לו לשגות. גם באמצע המגרש, גם כאשר אין משמעות דרמטית לפסיקה - זה נעשה בדרך כלל אוטומטית. נדרשת החלטת שופט? היד עולה למעלה.
עוד בנושא
טוטנהאם ומנצ'סטר סיטי ניצחו במשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות
חשש שקיין גמר את העונה, פפ: "בצ'מפיונס צריך לדעת לעשות קאמבקים"
קלופ אופטימי: "הגומלין יהיה אינטנסיבי". גם ואן דייק: "יש על מה לבנות"
בשורה התחתונה, ההרגל המגונה הזה מזיק מאוד לקבוצה המתגוננת. תתבוננו שוב בשער של סון בלונדון אתמול. בעיתוי הקריטי ביותר, דלף לא מסתכל על הקוריאני אלא על הקוון. גם ניקולאס אוטאמנדי, שעומד קרוב לקו השער ואמור לנווט את משחק ההגנה של הקבוצה, מרים את שתי הידיים למעלה ומסתכל על הקוון. אחרי שהכדור נושק לרשת, שניהם מסתכלים שוב על הקוון. הם בטוחים שקופחו, אך הם אלה שהרסו לעצמם.
אפשר גם להיזכר במשחק הגומלין בשמינית הגמר בין פריז סן ז'רמן למנצ'סטר יונייטד. בדקה ה-30, כאשר התוצאה עמדה על 1:1 (ו-1:3 בסיכום שני המפגשים), ירה מרכוס רשפורד כדור שגרתי למדי ממרחק, אבל ג'יג'י בופון שמט אותו. ברגע הבעיטה, היה רומלו לוקאקו רחוק יותר מהשוער האיטלקי בהשוואה לפרסנל קימפמבה, אך בעוד החלוץ הבלגי הבחין בהזדמנות ודהר קדימה, היה הבלם הצרפתי שאנן ולא מרוכז. כאשר הבחין שפספס את לוקאקו, לא ניסה קימפמבה לרדוף אחריו ולהפריע לו. הוא סובב את הראש לכיוון השני, הסתכל בחוסר אונים על הקוון והרים את ידו. השופטים היו "אמורים" להציל אותו, למרות שהטענה לנבדל היתה מגוחכת במקרה זה. הסוף ידוע.
אירועים מסוג זה מתרחשים בכל משחק. הם לא תמיד מסתיימים בספיגה, וגם לא תמיד משמעותיים מבחינת שטף המשחק, אבל התדירות שלהם מצביעה בבירור על שתי עובדות. ראשית, השחקנים משוכנעים שהם יכולים להשפיע על השופטים, וכדאי להם לעשות כך. הם טועים, במיוחד כיום, בעידן VAR. אם וכאשר המהלך מסתיים בשער, הוא ייבחן בכל מקרה על ידי שופטי הווידאו, ולכן אבסורדי ולא רלוונטי לדרוש זאת מראש, במקום להתעסק בכדורגל נטו.
שנית, המאמנים מעודדים את התופעה. לו היו סבורים שהיא פוגעת בקבוצה, היא לא היתה כה נפוצה. ואולם, הפעלת לחץ בלתי פוסק על השופטים היא לא רק טקטיקה. אצל מאמנים רבים, ובראשם גווארדיולה, היא אסטרטגיה. זה התחיל, כמובן, עוד בברצלונה, כאשר קרלס פויול וסרג'יו בוסקטס הובילו בדרך כלל את המחאות כמעט על כל שריקה שניתן להגדיר איכשהו כשנויה במחלוקת. תעקבו אחרי בוסקטס כיום, ותראו שהוא מרים את היד ללא הפסקה, כמו מחסום שמופעל על ידי שלט רחוק. ויש צדק פואטי כאשר קבוצותיו של גווארדיולה נענשות על האסטרטגיה הזו, כמו אתמול. זה חייב להיפסק.
בפועל, קל מאוד להפסיק זאת. יש להכניס שינויים בחוקת המשחק אשר אוסרים בתכלית האיסור להרים ידיים, ולייעץ לשופטים באופן כללי. אם פיפ"א מצליחה להילחם, מסיבה לא ברורה, בהורדת החולצות במסגרת חגיגות שערים ומחייבת את השופטים לשלוף על כך כרטיסים צהובים, זה בדיוק חייב להיות העונש על הרמת יד במטרה להשפיע על שריקות. ואולי נדמה כי הדבר יוביל ל-50 צהובים בכל משחק ולהרחקת כל השחקנים, אבל בפועל המסר יהיה ברור מאוד כבר אחרי הכרטיס הראשון. שחקנים יפסיקו לעשות זאת - והדבר יהיה קודם כל לטובתם.
אם וכאשר הם יתעסקו בכדורגל בלבד ויתרכזו אך ורק בתנועות השחקנים והכדור, במקום להסתכל על השופט והקוונים ולהרים ידיים, ביצועיהם ישתפרו. לו אסור היה לדלף להרים אתמול את היד, סביר להניח שהיה בולם את הנסיון של סון ומונע ממנו לכבוש את השער היקר. הרווח היה שלו. הרמת היד היא נסיון להרוויח יתרון לא הוגן, בדומה להתחזות, אך סיכויי ההצלחה של התכסיס נמוכים מאוד. הרגלים אלה עלולים לפגוע בקבוצה, וגם פוגמים בהנאת הצופים הנייטרלים מהמשחק. כולם רק ירוויחו ממיגור התופעה לאלתר, באמצעים פשוטים מאוד. השורה התחתונה פשוטה - אל תרימו ידיים. תשחקו.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק