הבריון שמצית את הדמיון: ג'ואל אמביד מציב אתגר חדש ל-NBA

בשנים האחרונות הגיעה ל-NBA כמות מרשימה מאוד של צעירים מבטיחים. שני מחזורי הרוקיז האחרונים נראים איכותיים ועמוקים, ויחד עם כמה שחקנים מעניינים מהמחזורים הקודמים נוצרה שכבה עבה של כוכבים פוטנציאליים שמאיימים לשנות את פני הליגה בשנים הקרובות. במדור הזה אשים זרקור על כמה מהם.

את הספתח קיבל שחקן מעט חריג ברשימה הזאת. ג'ואל אמביד נבחר בדראפט של 2014, בעוד חודשיים וחצי הוא יהיה בן 25 (מבוגר בתשעה חודשים מיאניס אנטטוקומפו, למשל) והוא כבר לא בחוזה הרוקי שלו. אבל הוא החמיץ את השנתיים הראשונות ואת רוב השלישית בגלל פציעות ונכנס לעונה הנוכחית עם רזומה של 102 משחקי NBA. התפתחות היא תוצר משולב של גיל וניסיון, ובמקרה של אמביד בולט שמדובר בשחקן שעדיין מתהווה למרות שהוא מספיק טוב כדי להשתייך לרשימה הרחבה של מועמדים ל-MVP כרגע.

השאלה איך זה ייראה אם וכאשר אמביד ימצה את הפוטנציאל שלו היא אחת המסקרנות ב-NBA, כי הוא האנטיתזה לכל מה שקורה בליגה כיום. הוא אמנם נחשב לסנטר עם יד רכה שזורק שלשות, אבל הקליעה שלו מבחוץ רחוקה מלהיות אפקטיבית (קולע שלשות ב-28.5 אחוזים ונמצא במגמת ירידה כל שנה) ואת עיקר הנזק ליריבות הוא גורם בצבע, גם בהגנה וגם בהתקפה. אמביד בשיאו יהיה הכי קרוב לענות על השאלה מה היה קורה אם שאקיל אוניל היה מגיע לליגה הנוכחית - האם הוא ייאלץ להתאים את עצמו לליגה או שהליגה תיאלץ להתאים את עצמה אליו.

עוד בנושא

הלילה: אמביד חזר בסערה בניצחון על הקליפרס
עוד מגה טרייד בדרך? דנבר עשויה להנחית את קווין לאב
חידון 2018 ב-NBA: מה אתם זוכרים מהשנה שהסתיימה?

אמביד היה אולסטאר כבר בעונה שעברה, והדבר הראשון שהוא עושה העונה זה להמשיך לעשות את אותו הדבר ביותר דקות. הוא עלה מ-22.9 ל-26.5 נקודות למשחק בהתאם לעלייה כמעט זהה בכמות הדקות, ללא שינוי משמעותי באחוזי הקליעה. עיקר העבודה שלו היא בפוסט, שם מדובר באחד השחקנים האיכותיים והמגוונים שהגיעו לליגה בעשור האחרון. אם אין ליריבה סנטר בעל גוף לשים עליו, הוא יתפוס עמדה קרוב לסל ויבריין (תרגום שלי לפועל to bully) את דרכו לטבעת, סנטרים כבדים הוא יכול לעבור בזכות הזריזות שלו. הוא אפקטיבי משני הצדדים ובשניהם יכול לפנות גם לכיוון הצבע וגם לכיוון קו הבסיס, הוא עולה בקלות לקליעה מחצי מרחק מעמידה, הוא מסיים עם שתי הידיים, ליד הטבעת הזריקה שלו מלוטשת והוא מסוגל לסיים גם מול צפיפות. הוא מוסר מספיק טוב כדי להעניש דאבל טים.

בניואנסים הדקים ניתן לזהות שיפור במשחק הפוסט של אמביד, בעיקר בסחיטת עבירות ובשיפור קל אך חשוב ביחס האסיסטים/איבודים שלו. הוא עדיין לא עקבי ברמת הנינוחות וקבלת ההחלטות שלו, וזה בדיוק מה שהנסיון המצטבר אמור לתת לו.

השינוי המשמעותי יותר שקורה השנה במשחק ההתקפה של אמביד הוא שהוא הוסיף מימד מרכזי נוסף לצד משחק הפוסט - משחק בין שניים עם ג'יי ג'יי רדיק, הקלע הוותיק איתו יש לאמביד כימיה נהדרת (ברט בראון שם לב לכך ומארגן את הרוטציה כך שהדקות שלהם משותפות). המהלכים שלהם בדרך כלל מתחילים בהנד-אוף - אמביד מחזיק בכדור ליד קו השלוש, רדיק נע לכיוונו, מקבל את הכדור תוך שאמביד חוסם לו ועולה לשלשה. הסנטר הקמרוני שיפר את יכולת החסימה שלו, עם ובלי הכדור, וזה בא לידי ביטוי גם בסיטואציות שונות עם שחקנים אחרים.

שיתוף הפעולה של אמביד עם רדיק מוצלח כל כך לא רק בגלל שמדובר בצמד שאין דרך הגיונית לבצע מולו חילוף, אלא בעיקר בזכות הבנה שהם מפתחים בינהם, שכרגע ניתן לקרוא לה כבדת ראייה ובדרך לעיוורון מוחלט. הם נהנים להפתיע את ההגנה: לפעמים רדיק נע פתאום לכיוון השני ומתפנה לשלשה, לפעמים אמביד משאיר את הכדור אצלו בזמן שרדיק עובר ועולה בעצמו לזריקה, לפעמים המהלך ממשיך לפיק נ' רול, לפעמים אמביד מיד תופס עמדה בפוסט. קשה מאוד להגנה להתכונן למהלך הזה, שגם בגרסא הבסיסית שלו הוא קטלני, כי השניים האלה כל כך מגוונים ולא צפויים.

מהמשחק הראשון של אמביד ב-NBA היה ברור שמדובר בשחקן עם נוכחות הגנתית יוצאת דופן בצבע. עם שילוב של גודל וחוש מיקום נדיר, הוא מתחרה עם רודי גובר על תואר המגן הטוב ביותר על הטבעת בליגה. בדקות בהן הוא משחק יש מעט מאוד זריקות בצבע שהוא לא משפיע עליהן. ההגנה של פילדלפיה תמיד יותר טובה כאשר הוא על הפרקט, הבעיה היא שהשנה היא פחות טובה באופן כללי ביחס לעונה שעברה. למרות הכישרון ההגנתי יוצא הדופן של שלישיית הכוכבים של בראון, הקבוצה לא הצליחה להתחבר עדיין כיחידה הגנתית מגובשת, יש יותר מדי רגעים של איבוד ריכוז ואדישות. זה נכון גם לאמביד, שמדי פעם מפספס את המהלך המרכזי, אבל המספרים מדגישים שהוא האחרון שניתן להאשים בבעיות ההגנתיות היחסיות של הסיקסרס - הקבוצה סופגת 101.9 נקודות ל-100 פוזשנים כשהוא משחק ו-107.5 נקודות כשהוא נח.

התחום בו אמביד ביצע שיפור משמעותי השנה הוא בריבאונד ההגנה. הוא לוקח כמות זהה של ריבאונדים בהתקפה ביחס לעונה שעברה, אולם בהגנה עלה מ-8.7 ל-11 למשחק, צמוד למקום הראשון בליגה. מה שמרשים זה שזה לא מפריע להגנה שלו מול חדירות. הוא למד למקם את עצמו באופן אידיאלי כך שהוא מקשה על הזריקה של החודר, מקשה על מסירת הלוב לסנטר ונמצא בעמדה מצוינת לקחת את הריבאונד. זה שילוב קשה מאוד לביצוע, בדרך כלל שחקנים שמשנים זריקות יוצאים מהעמדה שלהם וחשופים לריבאונד התקפה. מי שהתמחה בשילוב הזה הוא טים דאנקן, זה היה אחד מהדברים הקטנים והבסיסיים שהפכו אותו לגדול כל כך.

איך זה נראה במספרים? אמביד מוביל את הליגה בנתונים הכמותיים בשני התחומים. הוא ראשון בכמות הזריקות למשחק עליהן הוא מגן קרוב לטבעת (7.4 למשחק) ובמרחק של פחות משישה פיט (כשני מטרים) מהסל (8.8 למשחק). הוא לא רק נמצא שם, אלא באמת מקשה על הזריקות, היריבים קולעים בשמונה אחוזים פחות מהצפוי. בנוסף לכך, הוא מדורג ראשון בליגה בפער משמעותי בקטגוריה שנקראת DREB Chances ובודקת את מספר הפעמים בהם השחקן היה הכי קרוב לכדור בריבאונד הגנה. לאמביד יש 16.5 פעמים כאלה למשחק, המספר הגבוה ביותר בשש השנים בהן הנתון הזה נמדד. אחוז ניצול הזדמנויות הריבאונד שלו גבוה אבל לא מאוד גבוה, כי יש שחקנים זריזים ממנו, אבל המיקום יוצא הדופן שלו מאפשר לו להיות אחד הריבאונדרים הטובים בליגה בהגנה.

כדי שג'ואל אמביד יתפתח להיות שחקן בכיר של ממש ב-NBA, כזה שמוביל קבוצה להישגים בפלייאוף, הוא יזדקק לפתרונות לשלושה סימני שאלה מרכזיים, שלוש התאמות שכרגע עוד לא ברור האם יכולות להתקיים.

1. התאמה לסיטואציה

מבחינת כישרון, אמביד נמצא בסיטואציה מושלמת. יש לצידו שני סופרסטארים נוספים, שניהם תורמים למשחק בדרכים רבות מעבר לקליעת נקודות, ולכן הוא המוציא לפועל המרכזי בקבוצה. הצוות המסייע לא מספיק מגוון ועמוק, אבל יהיו לפילדלפיה דרכים להתחזק בשנה הקרובה. הבעיה היא שההתאמה של אמביד, בן סימונס וג'ימי באטלר רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כל השלושה אפקטיביים ביותר עם הכדור ביד ובתנועה לצבע, יכולת הקליעה שלהם משלוש נעה בין לא קיימת (סימונס), לא טובה (אמביד) ובינונית (באטלר).

זאת לא סיטואציה בלתי אפשרית. הכישרון של השלושה כל כך גדול שהם מוצאים את הדרכים ליצור מצבי זריקה טובים בינם לבין עצמם, התרגילים של בראון עוזרים להם לקבל כדורים נוחים בצבע. פתרון נוסף של בראון הוא לחלק את הדקות בינהם באופן ייחודי. אמביד נח באמצעי רבעים, מה שאומר שהוא מקבל את הדקות של סוף הרבע הראשון והשלישי ותחילת השני והרביעי, ללא שני הכוכבים הנוספים. אם הג'נרל מנג'ר אלטון ברנד ימלא את הסגל בשלשנים מהסוג של רדיק, אמביד יוכל לחגוג בדקות האלה.

השאלה היא מה מכל זה יהיה רלוונטי בפלייאוף, כאשר דקות המנוחה של הכוכבים מתקצרות. כל פעם שאמביד מקבל כדור בפוסט הוא מוצא את עצמו מוקף בשלושה-ארבעה שחקנים, בפלייאוף ההכנה תהיה מדויקת יותר, ההתעלמות משחקנים שלא קולעים מבחוץ תהיה בוטה יותר והחיים שלו יהיו קשים יותר. הבעיה היא שגם אם יתברר שזה לא עובד, וכבר עכשיו ניתן לשמוע רגעים של חוסר שביעות רצון, קשה לראות את פילדלפיה מתכננת מסלול מחדש בשנים הקרובות. הטרייד על באטלר כנראה כלל הסכמה שאסור להודות בה שהוא יחתום לטווח ארוך, סימונס זה לא שחקן שמוותרים עליו. ההנהלה תיתן לשלישייה הזאת הרבה מאוד צ'אנסים לפני שתגיע למסקנה שצריך שינוי גדול.

2. התאמה לתקופה

לפני 10 ו-20 שנה אמביד היה יכול להשתלט על ה-NBA הרבה יותר בקלות. כיום החיים של סנטרים גדולי מימדים קשים במיוחד. הגנות תזזיתיות מתנפלות עליהם בפוסט ומכריחות אותם למסור או לקחת זריקות לא יעילות, הסברה הרווחת כיום היא שלא ניתן להגיע רחוק דרך התבססות על משחק פוסט. אך הקושי המשמעותי יותר הוא בהגנה. תמיד טוב שיש שחקן שמתמחה בהגנה בצבע, ואפשר להצליח מאוד בעונה הרגילה עם סנטר שיורד אחורה ומחכה קרוב לטבעת, אבל מול היריבות החזקות ביותר נדרשות יכולות אחרות.

הבעיה עם הנטייה של אמביד לרדת אחורה בהגנה היא משולשת. קודם כל, כמעט כל קבוצה גדולה מסוגלת להעמיד חמישיית קלעי שלשות, כרגע לשחקנים שמולו קל להגיע לזריקות פנויות מבחוץ. הקושי השני הוא שלרוב הגדולות יש כיום מוביל כדור שאסור לתת לו לעלות לשלשה מכדרור, חסימה של השחקן של אמביד נותנת למוביל הכדור את השנייה שהוא זקוק לה כדי לעלות בזמן שאמביד רחוק משם. קיירי אירווינג ניצל את זה במפגש הכריסמס של פילדלפיה ובוסטון. הקושי השלישי הוא שעם אמביד כמעט בלתי אפשרי להסתמך בהגנה על חילופים אוטומטיים, שזה מה שעשו כל הקבוצות בגמרים האיזוריים בשנה שעברה. אמביד לא יכול להסתדר באחד על אחד עם גארדים זריזים, מה שמכריח את בראון לוותר על השיטה ההגנתית היעילה ביותר מול הקבוצות הבכירות בליגה כיום.

3. התאמה של הגוף

כתבה על אמביד לא יכולה להתעלם מכך שמדובר בשחקן בגובה 2.13 מטר (לפחות) שכבר החמיץ כמעט שלוש שנים בגלל פציעות. פילדלפיה הכניסה אותו לעניינים בהדרגה באופן שאפשר לו להשתלב בליגה בקצב שהגוף שלו מרשה, אבל עם שחקנים בגודל שלו יכול להיות שמדובר בעיקר בדחיית הקץ. כל פגיעה בברך יכולה להפוך לסיפור משמעותי.

שאלת הגוף באה לידי ביטוי עכשווי יותר במה שמסתמן כסימן השאלה הגדול ביותר של אמביד כרגע: הכושר הגופני שלו. בפלייאוף האחרון הוא נראה מותש לחלוטין בסופי משחקים, ועם כל הכבוד לניסיונות של הסיקסרס להסביר אחרת את הנתונים, זה נראה מדאיג גם העונה. במחציות הראשונות אמביד קולע 15.5 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה ו-35.8 אחוזים משלוש, במחציות השניות הוא קולע 10.6 נקודות ב-42.1 אחוזים מהשדה ו-22.7 אחוזים משלוש. בחמש הארכות בהן שיחק השנה הוא קלע 2.2 נקודות ב-25 אחוזים מהשדה. המהלכים שלו בפוסט לקראת סיום המשחק נראים כבדים והזריקה שלו עייפה.

שאלת הכושר הגופני והיכולת של אמביד לשפר אותו עם השנים היא נקודת המפתח לשאר השאלות. אם אמביד של המחציות הראשונות יהיה מסוגל להופיע למשחקים שלמים באופן עקבי, זה יכול להפוך אותו ל-Game Changer. אמביד הזה מכריח יריבות לעלות עם שחקנים שמסוגלים לשים עליו גוף, ואלה בדרך כלל לא שחקני ההתקפה הטובים ביותר. הוא גם מכריח קבוצות להחזיק בשני שחקנים כאלה, כי חלוקת הדקות שלו מובילה להרבה דקות מול סנטרים מחליפים. אמביד הזה גורם לשחקנים ששומרים עליו לעבוד כל כך קשה שהם מתקשים להיות אפקטיביים בהתקפה, הוא גם יכול לסבך בעבירות כל שחקן בליגה. אמביד הזה מסוגל לקלוע בפוסט גם כשהצבע פקוק ולקבל החלטות טובות מול דאבל טים. היתרונות של אמביד הזה עשויים להיות יותר חשובים מהחסרונות שהוא יוצר בהגנה מול יריבות איכותיות. אם אמביד הזה יכול לספק 36 דקות דומיננטיות למשך עונות שלמות וסדרות שלמות, ה-NBA תהיה ליגה הרבה יותר מעניינת.