אם המוח האנושי היה מאפשר ליותר דברים לשרוד את מבחן הזמן, יכול להיות שהיינו מדברים אחרת. ייתכן שהיינו מזכירים את הפלייאוף המופלא של לברון ג'יימס, אחד הגדולים בתולדות ה-NBA אם לא ה-, או זוכרים שפעם, ממש פעם, יוסטון הייתה רחוקה 48 דקות וקרסול בריא של כריס פול מהדחה סנסציונית וחישוב מסלול מחדש של קבוצה היסטורית. אבל לברון לא קיבל עוד טבעת, יוסטון לא השלימה את המהפכה, וממילא מה שזוכרים שנים קדימה אלו רק שברי רגעים ותמונות.
שברי רגעים ותמונות כאלה, מהסוג שנצרבים בתודעה, היה לנו רק אחד השנה. לרוב הוא מוגש במם, לפעמים מופיע כאימג' בפני עצמו, אבל תמיד גורם לך לשמוט את הלסת. ג'יי אר סמית' עושה ג'יי אר סמית', כי זה מה שג'יי אר סמית' עושה.
4.7 שניות, 5 כדרורים לשום מקום, וואט-דה-פאק ראשון של הקורבן לברון ג'יימס, וואט-דה-פאק שני של המיליונים בבית. הבריין פארט הגדול בתולדות ה-NBA, על הבמה הכי גדולה.
ואחר כך שתיקה מלאה ברגשות אשם על הספסל, שמבין שהלכה האליפות אפילו שאנחנו רק במשחק 1. ומיד אחר כך מם ובדיחות שמציפות את הרשת. ואחרי ההפסד הסבר צולע ומבולבל ("ידעתי מה התוצאה, הבנתי שאנחנו בשוויון, חשבתי שניקח פסק זמן"), ויממה אחר כך פניית פרסה ("במחשבה שנייה, אני לא יכול לומר שהייתי בטוח לגבי שום דבר באותה נקודה").
ובחודשים שיבואו לאחר מכן התמודדות מול העולם. שזה החלק היותר קל, אם תשאלו את ג'יי אר.
עוד בנושא
הפסד שני רצוף לגולדן סטייט, הארדן להט, שלשת ניצחון לבוגדנוביץ'
משבר הקליעה הכי חמור מזה יותר מעשור: סימני הלחץ בגולדן סטייט
הלייקרס יצטרכו להסתדר בלעדיו: לברון צפוי להחמיץ מספר משחקים
במידה מסוימת, ג'יי אר סמית' בסך הכל השלים תסריט שהיה כתוב מראש. הרי הוא מילא את תפקיד ליצן החצר של ה-NBA במשך שנים, כבר שכח את התוצאה במשחק עונה רגילה בעבר, כבר חתך מההגנה באמצע מהלך כדי ללחוץ יד למכר ותיק, כבר השליך קערת מרק על עוזר המאמן שלו. ליצני חצר שכמותו לא אמורים להגיע כשחקני מפתח למעמדים הרי גורל כמו גמר ה-NBA, מקסימום לשמש בהם כאתנחתא קומית. ובגמרים הקודמים ג'יי אר לא מילא את חלקו בהצגה. ב-2016 הוא היה בכושר קליעה נהדר ובורג מרכזי באליפות ההיסטורית. ב-2017 חלש להחריד בשני המשחקים הראשונים, וטוב מאוד בשלושת האחרים.
כשכדרר את דרכו חזרה לנישת הבדיחה של הליגה, עשה זאת בצורה הכי סימבולית שיש: במשחק שבו לברון ג'יימס - ההוא שהעניק לו הזדמנות שנייה בליגה (כן לברון, כולם כבר יודעים שאתה זה שהחלטת להביא אותו מהניקס) ואחר כך סחב אותו על הגב לסגירת מעגל מרגשת (כולל נאום סוחט דמעות) - קולע 51 נקודות ועושה את החיקוי הכי מדויק בקריירה לג'ורדן; עם חרקירי מהסוג שביצע לא אחת בעבר, רק באכסניות אחרות ופחות מפוארות ומדוברות. עם הסתבכות שרק הוסיפה שמן למדורה בראיון סוף המשחק.
והעתיד, אוי העתיד. אם כריס וובר לא הצליח למחוק טעות גורלית במכללות עם 17 שנות קריירה נפלאות ב-NBA, ג'יי אר בן ה-33 כבר בוודאי לא יוכל לתקן. את מה שנשאר מהקריירה, אולי גם מהחיים שאחריה, הוא ייאלץ להעביר עם אות קין.
"פישלתי כל כך הרבה פעמים בעבר, ששום דבר כזה כבר לא גורם לי להיות עצבני. זו היתה בסך הכל טעות אנושית. אנשים עושים טעויות כל הזמן", אמר בספטמבר ל-Undefeated, אבל המעשים אמרו אחרת - בקיץ, סיפרו חבריו הקרובים, עבד קשה מאי פעם כדי להגיע לתחילת העונה ולהוכיח שהוא עדיין רלוונטי, למרות השגיאה הקשה.
מאז השגיאה ההיא סמית' חוטא מפעם לפעם בפילוסופיה. "אוקיי, נכון, לא זרקתי את הכדור. אבל מה אם לא הייתי לוקח את הריבאונד? אז מה? עדיין היינו באותה סיטואציה בדיוק. ואם הייתי זורק, יכול להיות שהייתי מחטיא. ואז מה?", אמר לאחרונה ל-CBS. כמוהו, נשארו כולם עם המחשבות מה אם: אם היה מאופס על התוצאה וקולע/מחלק אסיסט ללברון, האם גולדן סטייט בכל זאת הייתה אלופה? האם נוקאאוט מורלי שכזה היה מצעיד את הקאבס לעוד אליפות סנסציונית, למרות פערי הרמות האדירים? ובכלל, האם לברון ג'יימס היה היום בלייקרס? אולי היה חותם על חוזה חדש בקליבלנד ומבטיח על הדרך גם את עתידו של ג'יי אר?
דבר אחד בטוח: עכשיו הכדורסל תופס חשיבות משנית. גם זו סוג של טקטיקת התמודדות. "השנתיים האחרונות היו רעות בשבילי, אבל בניתי משפחה והכדורסל כבר במקום השני", סיפר לאחרונה. "במשך כל כך הרבה זמן הוא היה במקום הראשון, הכל היה כדורסל, כדורסל, כדורסל...עכשיו אני מנסה להיות איש המשפחה הכי טוב שאני יכול להיות, ולהיות ספורטאי כבר לא חשוב כל כך. חשוב להיות ספורטאי טוב, אבל זו לא המטרה העיקרית".
יש שיאמרו שכך נשמע ספורטאי שכבר פרש אבל שכח להודיע על כך. ואולי אחרי טעות כזו, במעמד כזה, עם השלכות כאלה - אולי אין באמת ברירה אחרת.