נובאק דג'וקוביץ' נתן למרקו צ'קינאטו ליהנות מהרגע שלו. הוא חצה את הרשת, חיכה שהאיטלקי הלא מדורג יקום מהחמר עליו נשכב כלא מאמין רגע אחרי הסנסציה, חיבק אותו ואז ירד מן המגרש. אחרי שהייה ממושכת מהרגיל בחדר ההלבשה, בסיומו של משחק בו רוגע לא היה ולו לשניה אחת חלק מקשת הרגשות שהפגין, הסרבי עיכב את מסיבת העיתונאים שתוכננה לו במשך כחצי שעה. כשזו הסתיימה, אנאבל קרופט מגישת ופרשנית הטניס של יורוספורט, נזקקה לשני משפטים בלבד כדי לסכמה. "מעולם לא ראיתי את נובאק ככה", היא אמרה. "הוא היה שבור לב".
אנדרה אגאסי מספר בביוגרפיה שלו על החשיבות העצומה שנתן לזכייה בכל ארבעת הסלאמים (הישג שיריבו הגדול סמפראס לא זכה לרשום). אולי מהסיבה הזו, סקסי לסמן את תחילת ההידרדרות של נולה ביום בו הניף את גביע רולאן גארוס ב-2016 והשלים סרייה אישית. יש בזה משהו, אבל הקריסה היתה יותר ממושכת והגרף יותר רצוף עליות ומורדות משנוח לזכור. נכון שהיו הפסדים מאכזבים לקוורי (בווימבלדון) ולדל פוטרו באולימפיאדה בריו, אך בפועל, נולה הספיק עוד ב-2016 ההיא לזכות בטורונטו ולעלות לגמר אליפות הסבב.
אפילו העונה העוקבת נפתחה טוב עם זכייה בקטאר. רק שם, בתחילת 2017, באמת החל רצף הצרות והתקלות: הפסד לדניס איסטומין במלבורן, פרישה ברבע גמר ווימבלדון בגלל פציעה במרפק, השבתה עד לסיום העונה בגלל הכאבים וצניחה לדירוג הנמוך ביותר מזה עשור. גם 2018 שנראית היום חלומית, לא חייכה לנובאק בתחילה. הוא ניסה לחזור מהמנוחה לאוסטרליה רק כדי להפסיד להיון צ'ונג ולהבין שזה או ניתוח, ועכשיו, או שכדור השלג הזה לא ייעצר. אז הוא עבר ניתוח. וחזר. וכדור השלג לא נעצר.
מפחי הנפש רק הוסיפו להיערם. באינדיאן וולס ומיאמי הוא הפסיד לדניאל טארו ובנואה פר, את עונת החמר פתח עם תבוסות לקייל אדמונד ומרטין קליזאן. למעשה, פרט לריצה יפה ברומא שנקטעה על ידי נדאל, קרן האור היחידה התחבאה אולי בציטוט קטן שנפל בין הכיסאות. "אחרי שנתיים, אני סוף סוף משחק בלי כאבים", סיפר דג'וקוביץ' כשהודח ממונטה קרלו. במבט לאחור זו אמירה שכל הסבב היה אמור לרעוד ממנה אבל מי חשב אז שכך יתגלגלו הדברים? באותם ימים, אחרי שנתיים בלי זכייה במייג'ור, היה קל יותר להתעלם מהפציעות, להמר אם היתה או לא תקרית "בייביסיטר", ובעיקר לתהות אם עולם הטניס יקבל שוב אי פעם את סופרמן נובאק של 2011 או 2015.
ואז הגיעו רולאן גארוס, צ'קינאט ומסיבת העיתונאים ההיא, שכדי לרדת לעומקה הקונטקסט הכללי והקאמבק חשובים בדיוק כמו ההקשר הצר יותר: דג'וקוביץ' לא הפסיד באותו יום לנדאל או פדרר בקרב הרואי, אלא הובס על ידי יריב שערב הטורניר לא ניצח מעולם משחק בגראנד סלאם. מעולם. האדם שזלזל בכתבים, שהתנהג בחוסר סבלנות מופגן ושסירב לעבור לחדר העיתונאים המרכזי באצטדיון, הוא אדם שכבר לא ידע היכן לחפש תשובות. ספורטאי שטיפס שנים לפסגת האולימפוס, הדביק שני אלים היסטוריים לא פחות, ואז גילה שהתפקיד אליו לוהק בגרסת העדכנית של המחזה הוא של סיזיפוס. "לא יודע מה אני הולך לעשות עכשיו" הוא אמר בייאוש. "הראש שלי לא בטניס, אין לי תשובות בשבילכם. בכלל לא בטוח שאשחק בעונת הדשא".
40 ימים לאחר מכן הוא הניף את גביע ווימבלדון. 41 ימים אחר כך, הוא זכה גם באליפות ארצות הברית.
יהיה יומרני לנסות לשער מה קרה בחלון הזמן הזה, אבל 13 ימים בלבד לאחר ההדחה הטראומטית מצרפת, נולה חזר למגרשים. הוא נעצר בגמר בקווינס וטיפס עד לפיינל פור בווימבלדון. שם גם אלוהי ההגרלות הבין עד כמה הסרבי זקוק למשחק הצהרה שיהיה הסמל לקאמבק. ואם גמר ווימבלדון 2008 נתפס כמשחק הטניס הגדול של דורנו, לחצי הגמר השנה בין דג'וקוביץ' לנדאל יש קייס לטעון לסגנות. הכול היה שם. טניס נפלא, ראלים שהזכירו את שלושת הגמרים הרצופים ביניהם ב-2011-2012, משחק שהתפרש על פני יומיים, גג שנסגר, טיי ברייק איקוני אחד וסט חמישי של 8:10. בסוף, נובאק נשאר עומד. מוכיח לעצמו ולעולם שהאלוף שהכרנו שוב פה, ובדרך הכי אופיינית: אחרי מלחמה בת חמש שעות ורבע ביריב היחידי שיכול לעמוד מולו חמש שעות ורבע.
מה שעוד חזר היתה ה"מונוטוניות הברוטלית". זה המונח באמצעותו בחרה קת'רין וויטאקר, מגישת פודקאסט הטניס של הטלגרף, לתאר את סגנון המשחק של נולה פוסט הקאמבק. אפשר להחליף את סדר המילים ל"ברוטליות מונוטונית" והמסר יישאר זהה - דג'וקוביץ' הוא לא האריה שינסה להרוג את הטרף כבר בביס הראשון. הוא יתיש אותו, יחמוק ממנו, ייתן לו לחשוב שהוא הרודף ובו בזמן יבנה את המסלול בו נוח לו לסיים את הקרב. חגיגת ווינרים אגרסיבית לא תקבלו פה. זה לא פדרר. אבל גם להביט על נולה כאמן הגנה חד-מימדי לא יהיה נכון, כי המשחק שלו הרבה יותר שלם ומחושב מזה. והוא מתחיל עם אלמנט דגל שתמיד היה אלוהי, ואיכשהו הצליח לעבור לאחרונה שדרוג.
"לכל אחד יש תכנית, עד שהוא מקבל אגרוף לפנים". הציטוט המפורסם הזה של מייק טייסון יכול לתאר גם את אמנות החזרת ההגשות של הסרבי, והאפקט שלהן. מאמר שלם שהוקדש לתופעה ב"ניו יורק טיימס" מסביר כיצד נולה כלל לא מחכה לשחרור הכדור של המגיש, אלא אוסף עוד קודם, בשברירי שניות, רמזים לאן יילך הסרב דרך זווית פתיחת המחבט של היריב, אופן מתיחת הכתפיים והשלכת הכדור. היכולת הזו מאפשרת לו להחזיר 80% מההגשות עד אחרי הטי-פוינט וכשליש מהן לרבע האחרון של המגרש. היישר לעומק שלא רק מונע את יתרון "המכה השלישית" מהמגיש, אלא שם אותו בנחיתות עוד לפני שהראלי החל.
האפקט המנטלי שחבוי פה עצום: נאמר שאתם פוגשים יריב שמראש זוכה ב-87% ממשחקוני ההגשה שלו. אם התמזל מזלכם ושברתם אותו אתם לא רוצים להישבר בחזרה. אבל מה? הוא לוקח גם כשליש ממשחקוני ההגשה שלכם. ובאלה שלא, הוא מכריח אתכם לעבוד כמו משוגעים עבור כל נקודה (ראשון בכמות הברייק פוינטס שהשיג ב-2018, שלישי בכל הזמנים מבין השחקנים הפעילים). לאלמנט ההחזרות תוסיפו את היכולת הייחודית שלו להיות הדומיננטי והיוזם גם בראלים שהוא מנהל כשהוא עמוק מאחורי הבייסליין. ואז את העובדה שב-2018, שנה שרק בחציה שיחק ללא כאבים, ממוצעיו טובים מממוצעי הקריירה באחוזי הכנסת סרב ראשון, ובזכייה בנקודות על הסרב הראשון והשני. מפחיד.
אולי זה הרעש מהרשתות החברתיות, אולי ריבוי תכניות המלל. כך או כך, הדחף להשוות בין ספורטאים הפך לאובססיבי בשנים האחרונות. ובטניס, בית הדין הגבוה לויכוחי ספורט סופר לגדולים ביותר בעיקר זכיות בסלאמים. לא כמה מגוונים המשטחים בהם נלקחו, לא עד איזה שלב הגיעו בסלאמים בהם לא זכו לבסוף, ולא בכמה בכלל השתתפו. גם אחוזי הצלחה בסבב לאורך הקריירה, טורנירי מאסטרס 1000, מאזן מול שחקני טופ-10 או מצ'אפים פנימיים פחות רלוונטיים. זה לא פיירי במיוחד, זה אפילו די אידיוטי וצר, אבל זה כן עושה סוג של סדר. וזה מעלה תהייה מעניינת שאיכשהו נראית רלוונטית רק כשנוגעת לדג'וקוביץ': כעת הסרבי ממוקם בקטגוריית הזהב מעט מאחורי פדרר ונדאל. אבל אם וכאשר יחלוף על פניהם, כמה אתם משוכנעים שיקבל את ההכרה שתגיע לו כגדול מכולם? ואם התשובה היא לא, אז למה בעצם?
אינטואיטיבית קל לייחס קושי להתאהב בנולה לסגנון המשחק שלו. אותה "ברוטליות מונוטונית" נטולת ברק מהווה אולי מכשול. אבל זה לא מספר את כל הסיפור. כי מערכת היחסים של הסרבי עם אוהדי הטניס ועם יריביו לא עבדה חלק כבר מההתחלה. בשנים הראשונות שלו הוא הואשם לא פעם בזיוף פציעות. במיוחד במשחקים קריטיים (פדרר כינה אותו "בדיחה" מהסיבה הזו במהלך מפגש דייויס בין שוויץ לסרביה). מקרה זכור לא פחות אירע כשלפני מפגש עימו בארצות הברית ב-2008, אנדי רודיק הסגיר, ולא בעדינות, מהי התדמית של הסרבי בסבב. "מה יש לו עכשיו? הקרסול? שני הקרסוליים? והמותן?", אמר בסרקסטיות לעיתונאי. "גם הגב? ומה עם שפעת נפוצה? אנתרקס? סארס? הוא כנראה האיש האמיץ בעולם אם הוא עולה לשחק ככה". ראיון התגובה של דג'וקוביץ' על המגרש לאחר שניצח היה קריטי לא פחות במסגור "הרומן" שלו עם הקהל (כאן למטה). האמת? לא ממש נעים לצפייה.
והיתה גם ההתנהלות של נולה עצמו על המגרש ומחוצה לו. אתה לא מקבל את הכינוי "ג'וקר" מבלי להרוויח ולתחזק אותו, ודג'וקוביץ' עשה את שניהם. הוא חיקה יריבים, סיפק אוסף מגוון של הבעות פנים מתסיסות ותנועות ידיים שסוגרות חשבון עם הקהל לא פחות מאשר עם היריב במהלך משחקים, כשגם התגובות לזכייה בנקודות או משחקים נראו לעיתים מוגזמות מהצד. המוחצנות הזו, חלק מהאישיות שלו, נתפסה לא פעם כיהירות. אלא שלא בטוח שמשם זה מגיע. "נובאק הוא כמו הבחור שחש נבוך לעמוד עם משקה במסיבת קוקטייל וחייב לעשות משהו שונה כדי להרגיש נוח", הסביר סוכנו לשעבר, תומאס רוס. העניין הוא שעולם הטניס הוא הרבה יותר מסיבת קוקטייל גדולה מאשר מסיבת טבע או מופע אלתורים קומי. וזה גבה מחיר מהסרבי, ללא כל קשר ליכולת שהציג. אולי דווקא בגלל שמראש היה זקוק לאהבה ולהכרה יותר מאחרים.
אבל שוב, זה לא רק זה. האמת היא שגם אם דג'וקוביץ' היה מתחילת דרכו מעונב כאחרון הפוליטיקאים, זה כנראה לא היה משנה. בפועל, בשנים בהן פרץ והשתלט על הסבב, לאף טניסאי לא היה סיכוי להשתלט גם על לבבות האוהדים. למה? ובכן, הקונטקסט ההיסטורי. כתבת פרופיל של ה"ניו יורקר" דנה בדיוק בסוגיה הזו. כבר משמה ("The third man") אפשר להבין את הקומפלקס שנולה חי בתוכו. עולם הטניס הוא בינארי כבר עשור וחצי. יש רוג'ר, יש רפא. יש יריבות על, חברות אישית שרק מוסיפה למיתוס, ניגודי סגנון שטובי הבימאים והביוגרפים יכולים רק לחלום עליהם, ומעל לכל - גיליון הישגים שנותן לכל הקונטרסט הזה ערך. לתוך בריכת הקודש הזו נאלץ דג'וקוביץ' להיכנס מבלי לטבוע. ואז, כשכבר למד לשחות, הבין את גודל הפרדוקס שנגזר עליו: ככל שתהיה טוב יותר, אוהדי הטניס רק ינטרו לך יותר. עד להודעה חדשה, אתה לא יכול להיות פה המלך. רק ליצן החצר שהורס את המסיבה לכל האחרים. הקראשר הנצחי שמעז למנוע מהעולם גמרים קלאסיים בין שני אלילי הדור.
"נסה לחשוב רגע למה אנשים לא אוהבים את קובי ולברון כמו את ג'ורדן", מסביר טוד מרטין, שאימן את נולה בעבר. "זה בכלל לא קשור לכמה הם טובים או לא. אנשים כועסים מראש על עצם ההשוואה למייקל". אם להמשיך בכיוון הזה, דג'וקוביץ' מצא את עצמו בדיוק במצב בו הריטרנים שלו שמים את יריביו - נחיתות מובנית. כשהוא משחק נגד פדרר או נדאל הקהל נגדו כי היריב הוא אגדת ספורט. כשהוא משחק נגד יריב נחות ממנו הקהל נגדו כי היריב הוא האנדרדוג. כך, בזמן ששני היריבים הגדולים שלו מצאו את אהבת הקהל בכל מקום שרק חיפשו אותה, נולה למד בעל כורחו איך זה מרגיש לעיתים להיות חלק ממועדון כדורגל או כדורסל מצליח: מי שלא אוהד אותך, ממש לא מת עליך.
אולי סמלי שמפגן האהבה הכי נוגע ללב שקיבל נולה מהקהל, הגיע אחרי הפסד. לגמר בצרפת ב-2015 התייצב כשרולאן גארוס הוא הסלאם היחידי שחסר לו. בדרך ריסק לחתיכות את נדאל (תואר כשלעצמו על החימר בפריס), וכל מה שעמד בינו לבין הגביע היה סטאן ואוורינקה. שחקן שעד אותו ערב ניצח ב-17 מתוך 20 מפגשים. אחרי שירד מנוצח, שבור לב בדיוק כמו במסע"ת שלוש שנים לאחר מכן, דג'וקוביץ' קיבל מהאוהדים הצרפתים סטנדינג אוביישן שנמשך יותר משתי דקות ברצף. אירוע חריג. כשהודה לקהל (שתמך ביריבו לכל אורך המשחק) והחל לבכות, הד מחיאות הכפיים רק הלך והתעצם. אם יש משהו שאפשר לאחל לו אחרי השנתיים שעבר זה שיזכה לעוד כמה מחוות כאלו כי הן מגיעות לו. וכי הוא צריך אותן. ואם אפשר שמדי פעם הן יגיעו גם אחרי ניצחונות, מה טוב.
לחלק שלו בעסקה הזו, זה הוכח בחודשים האחרונים - הוא כבר ידאג לבד.