אמריקה מאוהבת. ילד פלא סלובני מצליח לסחרר את חובבי ה-NBA האמריקאים ולגרום לחובבי ה-NBA האירופאים להסתובב עם מבט של "אה, אתם מופתעים? כי אמרנו לכם. שנה שלמה אמרנו לכם. לא רציתם להקשיב, אבל אמרנו לכם". האמת היא שהמהירות בה לוקה דונצ'יץ' השתלב בליגה הטובה בעולם והקלות בה הוא משיג שם נקודות מפתיעה גם עבורנו, לפחות עבורי. בודדים השחקנים שנראו מוכנים כל כך ל-NBA מהרגע הראשון שלהם בליגה. זו הייתה התחושה גם עם בן סימונס בפתיחת העונה שעברה, עונת הרוקי של סימונס נחשבה לאחת הטובות אי פעם וגם לוקה נראה בדרך לשם.
הפתיחה המסחררת של מי שנראה כמו גרסה מוגדלת של הבן של השכן, רחוק מאוד מתופעות טבע אתלטיות כמו סימונס, יאניס אנטטוקומפו וזאיון וויליאמסון, החזירה לאופנה את הדיון על בית הגידול שמספק הכדורסל האירופי. מארק קיובן, הבעלים של דאלאס שבונה על דונצ'יץ' כיורש של דירק נוביצקי, מה שיהפוך את המועדון שלו לכזה שמתבסס למשך שלושה עשורים על פרנצ'ייז פלייר אירופי, טען לאחרונה שלוקה הרוויח מכך שהוא גדל באירופה ולא בארצות הברית: "הם פשוט לומדים שם איך לשחק כדורסל, בזמן שהחבר'ה אצלנו לומדים איך להקניט ולהכין סרטוני מהלכים". רבים, אגב, הופתעו מחוסר הבקיאות שקיובן הפגין כשהציע "לשלוח את מיטב הכישרונות שלנו לגדול בסלובניה", זאת על אף שככדורסלן דונצ'יץ' למעשה גדל בכלל בספרד.
אבל קיובן לא לבד, הוא מהדהד טענה שעולה מדי פעם לאורך השנים על עליונות תהליך ההכשרה באירופה על זה של ארצות הברית. מי שמרבה לדבר על כך במיוחד הוא לא אחר מאשר קובי בריאנט. בין היתר, הוא טען שהמערכת האמריקאית, שבגילאי התיכון מתבססת על טורנירים בחסות חברות נעליים בהם הדגש הוא על היכולת האישית וההיילייטים, פוגעת בהתפתחות הכדורסלן האמריקאי ולא מאפשרת לגדל שחקני פנים מגוונים כמו האחים גאסול, למשל. באירופה, כמובן, ישנם רבים התומכים בגישה הזו. הטענה שבאירופה מלמדים יסודות ומשחקים כדורסל קבוצתי נכון בזמן שבאמריקה משחקים כדורסל שמתבסס על אתלטיות וכישרון קיימת לאורך עשורים רבים.
הטיעון הזה מרדד סוגיה מורכבת. הרי אם בית הגידול האירופי היה כל כך יותר טוב מהאמריקאי, ניתן היה לצפות שיתפתחו ממנו יותר שחקנים טובים. בפועל, גם כאשר ה-NBA הופכת לליגה יותר ויותר גלובלית, בכל שנה רוב השחקנים שמצליחים להשתלב בליגה גדלו בארצות הברית. ומעבר לכך, אמריקאים רבים שלא מספיק טובים כדי להשתלב ב-NBA מגיעים לאירופה וחלקם לא נופלים מבכירי התוצרים המקומיים ביורוליג. בענפי ספורט אחרים ניתן לזהות מקומות שיודעים לגדל ספורטאים טובים יותר מהאמריקאים, לא בכדורסל. משהו במערכת הזו עובד טוב.
עוד בנושא
לוקה דונצ'יץ' כפה הארכה עם סל משוגע, אבל דאלאס הפסידה לפורטלנד
"יש לו יכולת מופלאה לקלוע זריקות כאלו": לוקה דונצ'יץ' מלהיב את דאלאס
גם הכוכבים של גולדן סטייט ולברון ג'יימס כבר נשבו בקסם של לוקה דונצ'יץ'
עוד הלילה: 42 נקודות וסל ניצחון לסטף קרי, ממפיס הפתיעה את הלייקרס
במקום החלוקה הדיכוטומית בין מוצלח לגרוע, מעניין יותר לדבר על ההבדל בין שתי המערכות. ההבדל הזה מתחיל בשוני המערכתי שהתפתח בשתי היבשות לגבי שילוב בני נוער בספורט. באירופה עיקר ההתפתחות מתבצעת באגודות שיש להן קבוצת בוגרים ומחלקת נוער. שחקנים צעירים משתתפים בליגות תחרותיות מגיל צעיר מאוד והבכירים שבהם הופכים למקצוענים בשנות העשרה שלהם. בארצות הברית, לעומת זאת, הספורט מתפתח בתוך מוסדות החינוך - בבתי הספר ובקולג'ים. השחקנים הצעירים לוקחים חלק בליגות ותחרויות, אך כמות המשחקים קטנה יותר והרמה נמוכה יותר. שחקנים עם פוטנציאל של NBA לא ייחשפו לקבוצה מקצוענית עד שיגיעו לליגה, ובדרך כלל יפגשו מעט מאוד שחקנים ברמה שלהם ויריבות שיכולות להקשות עליהם.
ההבדל המרכזי השני נובע מהראשון: המערכת האמריקאית מדגישה התפתחות של יכולות אישיות, בעוד שהאירופית מדגישה התפתחות של יכולות קבוצתיות. שחקנים צעירים באירופה לוקחים חלק בהרבה יותר משחקים בעלי משמעות ונדרשים ללמוד להיות יעילים, קבוצתיים וממושמעים מגיל צעיר, אחרת הם לא יקבלו דקות משחק. הם מרבים להתמודד מול שחקנים ותיקים מהם, מה שדורש מהם להבין משחק ברמה גבוהה. שחקנים צעירים בארצות הברית עסוקים בעיקר בהתפתחות האישית שלהם. הם נוטים להיות אובססיביים לגבי הגוף שלהם ולהביא לכדי מיצוי את הפוטנציאל האתלטי שלהם. בשנים האחרונות יש גם דגש רב יותר על יכולת קליעה מבחוץ והובלת כדור.
הנקודה הזו היא שגורמת לתחושה שבאירופה לומדים לשחק כדורסל נכון יותר ומגיעים עם יסודות טובים יותר, אבל חשוב להדגיש שכיום הכוונה היא בעיקר ליסודות של משחק קבוצתי. בכל הקשור ליסודות טכניים, המאמנים האישיים האמריקאים בתחומים האלה התקדמו הרבה מעבר למקביליהם האירופאים ומשתמשים בשיטות חדשניות ובהתאמה אישית לכל שחקן. רבים מהשחקנים שגדלו באירופה ומגיעים ל-NBA מתקשים בתחילה אפילו לכדרר ולעלות לזריקה מול הגנה אמריקאית אינטנסיבית.
ביירון סקוט עונה למארק קיובן
העמדה שמעדיפה שספורטאים צעירים בענפים קבוצתיים יתמקדו בפיתוח היכולות האישיות שלהם ורק בשלב מאוחר יותר יפתחו יכולות קבוצתיות היא לא כזו שניתן לזלזל בה. מומחים רבים תומכים בגישה הזו ומדגישים את המחיר של העמדה ההפוכה. שחקן שעולה לבוגרים בגיל 16 הופך מיידית לשחקן משני שמקבל מעט מאוד הזדמנויות ליזום בעצמו. הוא נשפט בהתאם ליכולתו להתאים את עצמו לתפקיד משני ופעמים רבות מתקשה לבצע את הסוויץ' ולהפוך לשחקן מוביל, בין היתר כי אין לו מספיק זמן לעבוד על היכולות האישיות שלו ביחס למקבילו האמריקאי.
אבל המקביל האמריקאי סובל מהבעיה ההפוכה. פעמים רבות, עד שהוא מגיע ל-NBA הוא לא נדרש להיות יעיל ולפתח הבנה של משחק קבוצתי. המקום בו זה אמור לקרות הוא הקולג', אבל הפרוספקטים הבכירים מגיעים לעונה בודדת שנמשכת חמישה חודשים וכוללת בעיקר משחקים מול יריבות קיקיוניות. במתכונת הנוכחית של שנה בודדת, קבוצות ה-NBA הפסיקו להסתמך על הקולג'ים שיפתחו את השחקנים הבכירים ורואים בהם בעיקר הזדמנות לבחון אותם.
הבעיות של שתי המערכות התגלמו בצורה ברורה במיוחד אצל שני שחקני הפנים המוכשרים שפיניקס בחרה בטופ 10 של דראפט 2016. מיודענו דראגן בנדר נבחר רביעי בזכות פוטנציאל שכולל גודל, אתלטיות, קליעה מבחוץ והבנת משחק. אבל הוא התפתח במערכת הלחוצה של מכבי תל אביב ובגיל 17 תפקד כשחקן שולי בקבוצת יורוליג. במעבר ל-NBA ניכר שהוא מעולם לא למד ליזום, ליצור מצבי זריקה, להרגיש אחריות של שחקן מוביל. מרקיז כריס נבחר שמיני בזכות נתונים אתלטיים יוצאי דופן, אך הוא התברר כמכונת היילייטים ובשום שלב בהתפתחות שלו לא התבקש לפתח רמה בסיסית של יעילות והבנת משחק שנדרשת משחקן NBA. שניהם לא הצליחו להשתחרר מהמגבלות הראשוניות ולא מוצאים את מקומם בליגה עדיין.
במקום להתווכח איזו מערכת טובה יותר, עדיף ששתי הגישות ינסו ללמוד אחת מהשנייה. באירופה עדיף לצאת מהנחה שלוקה דונצ'יץ' הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. פעם בדור גדל שחקן שיש לו את שילוב הכישרון והאופי להפוך למנהיג ביורוליג בגיל 18, כל השאר שמנסים נשארים עם תפקיד משני שלא ממצה את הכישרון שלהם. אפילו ילד הפלא הקודם, ריקי רוביו, נתקע בתפקיד מנהל המשחק והשומר ונזקק לשנים רבות ב-NBA כדי לפתח יכולת ליצור נקודות.
גם ילד הפלא הישראלי, דני אבדיה, תקוע כרגע בקצה הספסל של קבוצה שלא יכולה להרשות לעצמה לפתח אותו. אבדיה הוא דוגמא מצוינת, כי הוא בדיוק סוג השחקן שכדי למצות את היכולות שלו צריך את הכדור ביד. בשלב הזה בהתפתחות שלו, בגיל כל כך צעיר, כנראה עדיף היה לו לאמץ את המודל האמריקאי ולמצוא מסגרת בה הוא יוכל לתפקד כשחקן מוביל, בסיטואציה שלא מתנגשת עם הצורך שלו לפתח את היכולות האישיות שלו. אין שום בושה בלשחק בליגה הלאומית, למשל, זו עדיין רמה הרבה יותר גבוהה מזו שתיכוניסטים אמריקאים בני גילו משחקים בה.
אצל האמריקאים, מתחזקת ההבנה שלא ניתן להסתמך על מערכת הקולג'ים כדי לפתח יסודות קבוצתיים אצל שחקנים. זו מערכת בעייתית מכל כיוון אפשרי. בשנים האחרונות התגברה הביקורת על כך שזו מסגרת שמתגלגלים בה מיליארדי דולרים ותרבות הערצה המתבססת על ילדים שאסור להם להרוויח מזה בעצמם. שילוב הגורמים הזה הוא כר פורה לשחיתות, ועם הזמן אנו מתוודעים לסדר הגודל שלה.
ב-NBA יתחילו בעונה הבאה פרוייקט חדש בו יציעו לפרוספקטים הבכירים מהתיכונים לשחק בליגת הפיתוח שלהם, הג'י-ליג, במקום בקולג'. זה מודל שמעורר לא מעט סימני שאלה ולא ברור עד כמה תהיה לכך היענות, האם שחקנים יוותרו על הילת כדורסל המכללות בשביל ליגה אפורה ומאבקים עם שחקנים ותיקים שנלחמים על מקום ב-NBA. ג'ף ואן גנדי דיבר לאחרונה על כך שסוכנים לא ירצו להכניס את השחקנים לסיטואציה כזו שיכולה לחשוף את החולשות שלהם, אך אם חושבים על זה רק דרך תהליך ההתפתחות שלהם עונה כזאת תתרום להם הרבה יותר מעונת מכללות ממוצעת.
השלב הבא כנראה יהיה לבטל שוב את מגבלת גיל הכניסה ל-NBA כך שתיכוניסטים יוכלו להיבחר בדראפט. המגמה הכללית קשורה להבנה של קבוצות ה-NBA שהן מעדיפות לפתח את השחקנים הצעירים בעצמן. יש להן את המאמנים האישיים הטובים ביותר, את הטכנולוגיה החדישה ביותר ואת השילוב בין הקבוצה הראשית לקבוצת ליגת הפיתוח שיכולה ליצור התאמות לשחקנים בשלבי התפתחות שונים. אולי גרסה משופרת של הג'י ליג, עם תדמית מוצלחת יותר, תוכל ליצור שילוב מוצלח בין היכולת לפתח יכולות אישיות וקבוצתיות ולהתמודד מול תחרות ברמה מותאמת, וכך להפוך לפתרון הטוב ביותר לפיתוח שחקנים בגילאים הקריטיים של 18-20.