מודה: נגמר לי האוויר, אבל זה לא היה קשור לזה.
זה היה משחק רביעי או חמישי בכדורגל השכונתי אליו הוזמנתי - יותר בשביל החברה מאשר היכולת. חמישה על חמישה, דשא סינתטי, מגרש קטן, העיקר לזוז, אני ממילא אורח, כל השאר עובדים באותו המקום. ברור שרציתי לנצח, אבל יותר ליהנות. בשבילם, שלמחרת הבוקר יתראו בעבודה ועוד באותו הלילה, רחמנא לצלן, יתקוטטו אולי בקבוצת הוואטסאפ, זה היה הרבה יותר חשוב. ובאחת ההתקפות של הרעים, ואני מזכיר - זה היה משחק רביעי או חמישי ולא היה לי אוויר - ניסיתי לעצור שחקן על ידי שליחת הרגל אחורה, עם העקב.
אם התיאור לא מספיק ברור, זה היה נראה בערך ככה:
לזיכרוני, לא גרמתי לפנדל מטומטם - פספסתי את הרגל של היריב וגם את הכדור. זה אפילו לא נגמר בגול, אבל הבחור שהזמין אותי לכדורגל רתח עליי. על הזלזול. כאמור, רציתי לנצח - מי לא רוצה לנצח? - אבל עבורו זה היה חשוב יותר. מאז, לא שבאתי יותר מדי, אבל אני מפחד לעשות מהלך כזה. אדי גוטליב, כך נראה, לא מפחד מכלום.
עוד בנושא
לפחות החיוך חזר: הפועל תל אביב תלויה בעומר דמארי
צפו בתמונות מאימון החזרה של יצחק אספה למ.ס אשדוד
איינבינדר בכה בחדר ההלבשה של בית"ר: "כולם פה זבלים"