"אני חושש שמנצ'סטר יונייטד הופכת לקרקס", אמר לפי הדיווחים לחבריו לא אחר מאשר אלכס פרגוסון. המנג'ר הדגול שהתאושש מאירוע מוחי ונצפה לאחרונה ביציעי אולד טראפורד חרד לגורלו של המועדון. הוא רואה את המורשת נהרסת לנגד עיניו, והמחזה קשה לכל מי שמחובר רגשית לשדים האדומים. בעוד ליברפול פורחת וצוהלת מאושר בעידן יורגן קלופ, אם תארים או בלעדיהם, עבור יונייטד כל יום הוא סבל. אוהדים מתעוררים מדי בוקר כדי לקבל עוד מנה של רעל. מה היתה התוצאה על המגרש? זה כבר לא ממש משנה.
האווירה עכורה עד כדי כך, שגם הניצחון המפואר ביותר ירגיש כמו רעש רקע.
מובן מאליו שגם בתקופת פרגי עשתה יונייטד לא מעט כותרות שליליות. הבלגן חגג לא פעם בחדר ההלבשה, ואפשר להזכיר על קצה המזלג את הפרשיות של אריק קאנטונה כולל תקיפת חוליגן של קריסטל פאלאס ביציע, את הנעל שנבעטה בפניו של דייויד בקהאם, את העזיבה הסוערת של הקפטן רוי קין, את ההערות המחפירות של רוי ואן ניסטלרוי לעברו של כריסטיאנו רונאלדו אשר סימלו את סוף דרכו של החלוץ ההולנדי בקבוצה ואת הנסיונות המתמשכים של וויין רוני לעזוב. והרשימה עוד ארוכה. ואולם, בכל הקדנציה הארוכה של פרגוסון, גם בחודשיה הקשים ביותר, הכדורגל תמיד היה במקום הראשון. קודם כל המשחק, אחר כך כל השאר. הפעם זה הפוך.
למה? בעיקר כי לאנשי המפתח במועדון, בכל השכבות, לא ממש אכפת ממנו. הבעלים מארצות הברית מעוניינים בשורת הרווח. המנכ"ל אד וודוורד מחוייב קודם כל לספק את שורת הרווח הזו, והוא עומד ביעדים גם עכשיו. רק בשבוע שעבר הוא הציג בגאווה הכנסות שיא של 590 מיליון ליש"ט ורווח של 44 מיליון. יתר השיקולים משניים מבחינתו. את ז'וזה מוריניו מעניין אך ורק ז'וזה מוריניו. את סוכנו ז'ורז'ה מנדס מעניין אך ורק ז'ורז'ה מנדס. את פול פוגבה מעניין אך ורק פול פוגבה. את סוכנו מינו ראיולה מעניין אך ורק מינו ראיולה.
עוד בנושא:
באנגליה טוענים: מנצ'סטר יונייטד עשויה לפטר את ז'וזה מוריניו עד סוף השבוע הבא
חשש שהמאבק בין פוגבה למוריניו יגרום למחנאות ביונייטד
המשבר נמשך: מנצ'סטר יונייטד הפסידה 3:1 בחוץ לווסטהאם
לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהחתמת מוריניו ופוגבה בצוותא תיצור מלחמה בין שני הסוכנים החזקים בעולם. פרגוסון התנגד להשבתו של פוגבה מיובנטוס והפיכתו לשחקן היקר בהיסטוריה. פרגוסון אף התנגד למינויו של מוריניו, וכמוהו גם בובי צ'רלטון. ב-2013 למילותיהם עדיין היתה השפעה לא מבוטלת, ודייויד מויס הועדף על פני הפורטוגלי. אחרי שלוש שנים במדבר עם הסקוטי ועם לואי ואן חאל, היה להנהלת יונייטד קל יותר להסיט את האש מעצמה ולהביא את המאמן המצליח (לכאורה) במטרה (לכאורה) לזכות בתארים. אז הם עשו את זה, למרות שהכתובת היתה על הקיר. בעצם, יש יסוד סביר לחשוד שהם עשו את זה בגלל שהכתובת היתה על הקיר.
אם ברצונכם להבין את מהות הכתובת הזו, תקראו את הניתוח שפורסם כאן במאי 2016 תחת הכותרת "למכור את הנשמה לשטן". מוריניו הוא מותג. המותג הזה משתלט באופן אבסולוטי על המועדון, ואחד הערכים החשובים ביותר שלו הוא אווירת "כולם נגדנו", אשר הפכה למרבה הצער במהלך הזמן לגרסה גרועה הרבה יותר - "כולם נגדי". הגישה הזו מחייבת בהגדרה את קבוצותיו להגיע לכל קרב חשוב מעמדת אנדרדוג. כשרוח המועדון מתאימה לכך, האפקט עשוי להיות חיובי מאוד. כך היה בפורטו, כך היה בקדנציה הראשונה צ'לסי, כך היה באינטר. ולכן הכל השתמש בריאל מדריד שלא התאימה להשקפת העולם הזו. שם, בבירת ספרד, איבד מוריניו את השפיות, ולא מצא אותה מאז.
מקבלי ההחלות ידעו זאת, אבל הניחו שזה יפעל לטובתם בשני מישורים. אם מוריניו ידרדר את מנצ'סטר יונייטד לעמדת אנדרדוג, הדבר ינמיך את הציפיות, ואז גם זכיה בגביע הליגה תתקבל לפתע כמו הישג פנומנלי, ואחריה אפשר יהיה להלל את זלאטן איברהימוביץ' כסופרמן. ואם מוריניו ישתלט באופן מוחלט על כל ההיבטים התקשורתיים, ויספק כותרות על בסיס יומי, הרי שהוא ימשוך לכיוונו גם את כל הביקורת. הוא יהיה האשם. הוא יחפש שעירים לעזאזל, ובינתיים יהפוך לשעיר לעזאזל בעצמו. מבחינת וודוורד ומשפחת גלייזר, זה תסריט לא רע בכלל. הם נענים לכאורה לדרישת הקהל להבין מנג'ר עם קבלות. המנג'ר הזהמפרק את המועדון מנכסיו התדמיתיים והורס את המורשת עד היסוד, אבל הוא מכור לכך, ולא יכול להפסיק. ובעוד כולם עסוקים בו, במחדליו, במריבותיו, בסכסוכיו ובאגו העצום שלו, בקומות העליונות מעבר לאוקיאנוס סופרים בהנאה את הכסף.
אם זו היתה המזימה, הרי שהמינוי של מוריניו הוא הצלחה מסחררת, מעל ומעבר לכל הציפיות המוקדמות. הוא ניגש למשימת ההרס בחדווה, והתיאבון רק הלך והתעצם. חשבו שהסגנון שלו יהיה הגנתי מדי במשחקים קריטיים, אבל לא דימיינו עד כמה. חשבו שהוא ינסה להפוך את יונייטד לאנדרדוג, אבל מעטים העלו בדעתם שאפשר לעשות את זה נגד סביליה. התברר שאין דבר העומד בפני הרצון, ואחרי המפלה הסנסציונית בשמינית גמר ליגת האלופות אשתקד, יצא מוריניו בנאום מדהים במסיבת העיתונאים, טען כי ליונייטד אין "מורשת כדורגל" והגדיר אותה כלוזרית סדרתית. פשוט כך. לו התדמית היתה חשובה להנהלה, היא היתה חייבת לפטר אותו על המקום. היא לא עשתה זאת, ולכן מתחזק החשש שהאמירות האלה דווקא משרתות אותה.
ומאז, המשבר רק הלך והחריף. מוריניו בחר ללא הרף קורבנות בתוך המועדון גם בשנתיים הראשונות בתפקידו, אך ב-2018 נרשמה עליית מדרגה משמעותית. כאשר אפילו אנטוניו ולנסיה, הקפטן הנאמן והשחקן המסור ביותר של הקבוצה, ספג ביקורת פומבית ערסית ביולי על כך שחזר לכאורה מחופשה במצב פיזי לא אידיאלי, היה ברור שכל אחד פרט לאנשי סודו של הפורטוגלי (ע"ע נמאניה מאטיץ') יכול להפוך לטרף. קל וחומר פוגבה, אשר יחסית עם המנג'ר מעולם לא היו טובים. הוא מיוצג על ידי אויב, ורואה את עצמו מעל המועדון - בדיוק כמו מוריניו. כעת לשני הצדדים היה אינטרס להדליף ולתלות את הכביסה המלוכלכת בחוץ - והנה לכם, שישו ושמחו הצהובונים.
מוריניו עשה הכל על מנת להרעיל את האווירה מהיום בו הגיע לאולד טראפורד. כפי שסיפר לעיתון גרדיאן גורם במועדון, "הוא שידר תמיד שהכל חרא. מתקן האימונים חרא, השחקנים חרא, הצוות הרפואי חרא, האוכל חרא, האיצטדיון החרא, הכל חרא". והממונים לא עשו דבר על מנת לרסן אותו. הם לא התערבו בנעשה. הם אפילו הגדילו לעשות והחתימו את השחקן הפרובלמטי ביותר בפרמייר-ליג על חוזה עתק. אלכסיס סאנצ'ס, שהקים נגדו את כל חדר ההלבשה בארסנל, הגיע בינואר עם שפת הגוף המזעזעת שלו, ומאז הפך לפלופ בקנה מידה גרוטסקי. בנסיבות אלה, גם השחקנים האכפתיים והמסורים ביותר יתקשו להשפיע על המומנטום, אבל נדמה כי הדבר לא מטריד את וודוורד. בדיוק להיפך. כרגע יש לו שעיר נוח לעזאזל. כאשר הוא יעזוב, אור הזרקורים יופנה סוף כל סוף אליו.
רק כאשר הלחץ יהפוך לבלתי נסבל, רק כאשר הקרקס התקשורתי המתמשך יכריח את האוהדים להצביע ברגליים ולהביע מחאה קולנית מאוד - רק אז יתוקן העוול, ויונייטד תיפרד ממוריניו. אבל זה יהיה רק הצעד הראשון בדרך להחלמה. התהליך יהיה ארוך, וגם ההנהלה תיאלץ לתת את הדין, כדי שאלכס פרגוסון יזכה בימי חייו לראות את מועדונו האהוב משדר את המסרים הנכונים. ואם תשאלו את האוהדים, זה הדבר החשוב באמת. אפשר לסיים עונה בידיים ריקות, אבל עם חיוך גדול. תשאלו את חסידי קלופ.