1. אפשר להסתכל על הכישלון האירופי הכי גדול של הפועל באר שבע בעידן הנוכחי גם דרך משקפיים ורודים. רצוי אפילו. אחרי הכל, הכדורגל הישראלי הוא לא כוח ביבשת שיכול להלין על הדחה כזו או אחרת. קבוצה ישראלית רצינית, חכמה, משכילה, אמורה להבין שזו לא סנסציה להפסיד לדינמו זאגרב או אפואל ניקוסיה. קבוצה ישראלית, רצינית, משכילה, אמורה לקחת את הדברים בפרופורציה, ופשוט לנסות מחדש בפעם הבאה. לקום מהקרשים, ולנסות שוב. ושוב. ושוב. עד שזה יעבוד. זו הדרך היחידה שלנו.
אבל במקרה של הפועל באר שבע זו תהיה תמונה חלקית, מחסירה. הנסיגה של הפועל באר שבע באירופה לא החלה עם הנפילה עם אנסטיס, וגם לא עם הופעת החלודה אצל שיר צדק. את הסימנים למה שראינו העונה בהפועל באר שבע אפשר היה לזהות כבר בקמפיין הליגה האירופית בעונה שעברה, אותו היא סיימה עם ארבעה הפסדים. סימני הנפילה נראו כבר שם. זה לא התחיל באנסטיס. אם כבר, זה התחיל בקואנקה. זה לא התחיל בסטו. אם כבר, זה התחיל בפקהארט.
הבסיס לתהליך הזה, כפי שכבר נרמז, הוא ברמת הזרים. הפועל באר שבע תמיד היתה קבוצה של זרים משפיעים, זרים שעושים הבדל. אוגו, הובאן, וואקמה, ויטור. היום אין אחד כזה כמעט בהפועל באר שבע. למשחק המפורסם של האלופה מול אינטר היא הופיעה עם 6 זרים. להישג הענק בסאות'המפטון עלו האדומים עם 5 זרים. אתמול היו אלה רק שניים, כשאחד מהם יודע שזה המשחק האחרון שלו בקבוצה. גם ההחלטה לעלות עם וואקמה, רגע לפני שהוא ממריא לטורקיה, היתה מביכה ולא רצינית. אבל זו ביקורת בדיעבד. הסיפור הוא מורכב יותר ועמוק יותר: הסיפור הוא מצבת הזרים העלובה, כן עלובה, של הפועל באר שבע.
ובאירופה לסיפור הזרים יש משקל רב יותר. הם אלה שמצמצמים את הפער הפיזי, החורים המנטליים והאתגרים הטקטיים. בטדי אתה יכול לנצח 1:4 עם שני זרים, אפילו שזה סוג של משחק עונה. את הפועל חיפה אתה יכול להביס בביתה, אחרי הפסד ביתי בפלייאוף האחרון למכבי תל אביב, עם זר אחר בלבד על הדשא. באירופה אין לך כמעט סיכוי ככה. אם הפועל באר שבע חושבת שהיא שמה מאחוריה את מחדל קואנקה בכך שהיא מגיעה איתו להסכם על שחרורו, היא טועה. אותה נפילה רודפת אותה עד היום, ובמידה רבה הפכה להיות הסמל של המועדון בשנה האחרונה: מועדון שלא מסוגל לפגוע בזרים, מועדון שאין לו כמעט השפעה של זרים.
תזכרו כמה זמן השקיעה באר שבע במרדף של אחרי תומאש פקהארט, ותראו תוך כמה זמן ויתרו עליו. סיפור אנסטיס, רק בצ'כית. אולי הוא טוב, אולי הוא רע, אבל זה מגוחך לרדוף קיץ שלם אחרי שחקן התקפה, ובסוף לוותר עליו תוך שנה, וגם - רק לקראת סוף הקיץ. הכי קל לזהות את חוסר הרצינות בפארסה הנוצצת ההיא של קואנקה. אבל בפועל הצרה הזו עמוקה יותר וחודרת להרבה מאוד מקומות במועדון.
עוד בנושא
הפועל באר שבע הפסידה לאפואל ניקוסיה 3:1 והודחה מאירופה
ברק בכר: "נכשלנו במבחן התוצאה, לא עמדנו במטרה שלנו"
אחרי ההפסד: באר שבע הודיעה - סוכמה העברת וואקמה לטורקיה
2. אם יש מסקנה מהקיץ הקשה הזה של באר שבע, זהו הצורך במנהל מקצועי שיארגן את השורות. כקבוצה שבאה מאחור, כקבוצה שבונה את דרכה, הצוות ברקת-בכר-רחמים, הספיק. ייתכן אגב שבליגה שלנו הוא גם ימשיך להספיק. אבל לקבוצה שרוצה לצמוח ולהפוך לכוח ישראלי אמיתי באירופה, כזה שמתברג בליגת האלופות אחת לכמה שנים, כמו אצל אימפריה ישראלית לכל דבר, משהו בראש הפירמידה צריך להשתכלל. מנהל מקצועי זה שם קוד לצורך הזה.
כמובן, אין הכוונה למשהו מיידי. אי אפשר לערער את הסדר הקיים בבאר שבע תוך זמן קצר. בבאר שבע יש מאמן דומיננטי שאי אפשר פתאום להנחית עליו דמות מקצועית, ויש אנשים שהטריטוריה שלהם מאוד חשובה להם. אבל אלונה ברקת צריכה להסתכל במראה ולזהות שאת השכלול הבא שהמערכת שלה צריכה, היא חייבת להביא לצוות המנהל את המועדון. גם אם זה נוגע אליה. גם אם זה מאיים עליה. לברקת תמיד היה את האומץ ואת התעוזה לא לפחד לשנות. היא תמיד עשתה זאת בסבלנות, במבט רחב. לא בזבנג וגמרנו. גם כשהחליפה את אלישע לוי, גם כשרכשה את וואקמה. גדולתה תימדד בכך שתודה שקצת קשה להיות אימפריה ישראלית עם שאיפות אירופיות, עם ניהול סגל כמו שיש בשנתיים האחרונות בבאר שבע.
תראו כמה שחקנים מיותרים, יקרים, יש היום בהפועל באר שבע - אנסטיס, ויטור, אלו, אלחמיד, בראון, מלמד, זריהן, גדיר, אוחנה. נכון, חלקם פצועים, אבל כשהם יחלימו הם פשוט יפנו את מקומם ברשימה לשחקנים מיותרים, יקרים, אחרים שישבו על הספסל או יעלו ליציע. הפועל באר שבע קונה יותר מדי שחקנים בינוניים ביחס לשאיפות שלה, ונתקעת איתם. אנסטיס הוא רק דוגמה ליד הקלה מדי על ההדק בנושא הזה. התמונה הגדולה יותר בנושא הרכש של באר שבע כוללת עוד 5-6 שחקנים מסוגו.
שוב, הצוות המנהל הקיים, לו זכויות אדירות בהיסטוריה שבאר שבע עשתה בשנים בשנים האחרונות, יכול להמשיך להביא עוד כמה בן בסטים ואוחנות, ולמשול בליגה. זה לא מופרך אבל גם לא בטוח. רובם יהפכו תוך שנה למושאלים אומללים וכאלו שצריך לשלם להם משכורת גדולה מדי ביחס לשחקני ספסל, ועדיין - הקבוצה אולי תמשול בישראל. אבל כדי לגדול מכאן, צריך משהו חדש. ראש חדש למערכת המקצועית. הכי קל לרדת על אנסטיס. יותר נכון להפנות את השאלות האלה לראש המערכת שבחר אותו, ויותר חמור - זה שאחרי משחק אחד ויתר עליו.
3. את הבעיות האלה אפשר גם לראות בסיפור וואקמה. כי כמו שאמרנו, בבאר שבע אוהבים סיפור אחר שמושך את האש, כמו אנסטיס, כמו קואנקה, כדי שאנשים לא ישימו לב כמה החולשות האלה עמוקות יותר.
ברקת יכולה לבוא ולטעון: מה לעשות שבאה קבוצה מטורקיה ומציעה לשחקן שלנו שכר שהוא לא יכול לסרב לו. אבל האמת היא אחרת. הפועל באר שבע דחתה את הטיפול בבעיית וואקמה כל הזמן. ההוצאות על המיסוי החדש שלו, הדרישה שלו לחוזה משודרג שמבוסס על הבונוס שקיבל בעונה שעברה, היו שם כבר בתחילת הקיץ. אז היה צריך לקבל החלטה - וואקמה כן, או וואקמה לא. אז היה צריך להכריע האם משלמים לניגרי את מה שרוצים או מוותרים.
ההתעקשות של ברקת לא לשבור את תקרה השכר עם חוזה ענק לוואקמה היא מובנת. אבל לא ייתכן שהפועל באר שבע דוחה לרגע האחרון את ההכרעה לגבי השחקן הכי חשוב שלה. לא ייתכן שהמועדון מגלגל את הסיפור הכל כך מכריע הזה עוד ועוד, ולא יודע בעצם מה לעשות. גם אם ההחלטה להיפרד מוואקמה היא נכונה, זה לא הגיוני שהיא מתרחשת עכשיו. וגם בגלל בחירה של מישהו אחר.
גם את הקיץ שעבר באר שבע עברה בצורה דומה. התכנית שלה לבניית הקבוצה היתה נגזרת של מקריות, של מה שקרה באותו רגע. וואקמה הוא הפיק של התהליך הזה. והוא גם הכתובת על הקיר: רמת מקבלי ההחלטות בבאר שבע חייבת לקפוץ כיתה. המעצור בתהליך הצמיחה של המועדון נמצא בעיקר אצלם.