האיש הלא נכון: חמי אוזן מסכם את המחזור השני בליגת העל

סדרת הטעויות של גיא לוזון בבית"ר ירושלים החלה פחות מ-24 שעות אחרי הגעת משה חוגג. עוד לא שטפו את השמפניות מהכוסות, וכבר הבלם טל בן חיים הוחתם במקומו של קרלוס קוויאר. על פניו - מהלך יעיל. מפנים משבצת של זר. מביאים ישראלי. ואפשר עכשיו להביא שוער טוב יותר מאיתמר ניצן.

בפועל, זה מהלך שמחרב חוליה מרכזית בקבוצה. מוותרים על בלם שמשפר הגנה, בלם שמעצב עורף של קבוצה, תמורת שחקן שבגילו הוא לא יותר טוב מטל כחילה, וגם בכושר טוב הוא לא משפיע ומשנה את האחרים. זה מהלך של פלייסטיישן. לא של כדורגל אמיתי.

אם לא היינו רואים את בניית הקבוצה של גיא לוזון במכבי חיפה (והפועל תל אביב קודם), אפשר היה לומר שזאת טעות מקרית. אבל לא - זו טעות מבנית. טעות מייצגת. טעות של מאמן שסך היכולות שלו להוביל מועדונים שונים בכדורגל הוא מוגבל מאוד. הן בבניית קבוצה, הן בהנחלת סגנונות שונים של משחק והן בהתאמה שלו לסיטואציות מגוונות.

עוד בנושא:

עמוד האינסטגרם של וואלה! ספורט
בית"ר ירושלים: "אנשים חשבו שהגעת חוגג תעלים את כל הבעיות. הדברים לא עובדים כך"
הפועל חדרה באופוריה: "גם בלאומית לא נתנו לנו סיכוי"

דוגמה נוספת לבלבול הערכי הזה אפשר לראות בהחתמת ערן לוי. בזמן שלוי היה עוד על המדף, מאמן בית"ר אמר לראשי המועדון שהקוסם של נתניה לא מתאים לבית"ר. שבנתניה היתה קבוצה שעבדה בשבילו, שבנתניה אפשר לומר לשאר הפועלים לרוץ בזמן שערן לוי נח, בעוד שבירושלים זה פחות אפשרי. יש בזה משהו. בהחלט. אבל מה זה שווה אם אחרי יומיים אותו מאמן מאשר את החתמת ערן לוי, ואחרי שני מחזורים הוא הנשק המרכזי שיש לו בהתקפת בית"ר. איך אפשר להתייחס אליך ברצינות אחרי זה?

אפשר למנות עוד הרבה מקרים דומים. הזלזול בגיבורי העונה הקודמת של בית"ר (סאבו, וארן, סילבסטר, כחילה), שנראים כמו צל של עצמם. חוסר המוכנות שלו ליום שבו באמת יהיה כסף במועדון (איך אתה מגיע לרגע הזה בלי רשימה מוכנה של מגינים וקשרים שתוכל להביא?), החיפזון להביא קודם כל שמות ריקים מתוכן שמתאימים רק לסרטונים בפייסבוק כמו מאור בוזגלו. אבל זה יהיה לא הוגן. יש עוד אנשים במערכת שאחראים למחדלים האלה כמוהו.

החץ, במקרה הזה, מוביל לנקודה אחרת: גיא לוזון לא מתאים לסיטואציה הנוכחית בבית"ר ירושלים. צריך לקרות נס, כדי שהשידוך הזה יספק לבית"ר ירושלים את הדמות המקצועית שהיא כל כך צריכה כעת. וזו, פחות או יותר, העמדה הכי חשובה לאיוש במועדון המתחדש: לפני מגן. לפני קשר. לפני חלוץ. קודם כל אדם שינהל את כל הסיפור הזה מקצועית. ומאחר שאלי אוחנה נבחר להיות היו"ר, מסיבות כאלה ואחרות, הדמות הזו צריכה להיות המאמן.

בית"ר צריכה מאמן שיודע לבנות קבוצה, מאמן שיודע לבנות סגנון, מאמן שיודע לבנות דרך של מועדון בכיר לשנים, מאמן שיכול לעזור לכל האנשים שלא מנוסים בכדורגל להתעסק בדברים שיותר מתאימים להם. גיא לוזון לא כזה. לוזון, במקרה הטוב, מסוגל להצליח רק בקבוצה מוכנה ובנויה. ובמקרה הנכון יותר, זו צריכה להיות קבוצה קטנה, לוחמת, כזו שבאה מאחור. בני יהודה כזו. לא מכבי חיפה במצבה. לא בית"ר ירושלים במצבה. לכן, כל העבודה של לוזון נראית כמו ניחושים. ניחושים על הסגל. ניחושים על סגנון המשחק. פעם הנעת כדור. פעם מסירות ארוכות. פעם הרכב אחד. פעם הרכב שני. סביר להניח שבמחזור הבא נראה מערך והרכב אחרים לגמרי.

בית"ר יוצאת לפגרה הזו עם כל החומר הזה למחשבה. לא נעים לקרוא זאת במחזור שני, אבל ראשי המועדון צריכים להחליט: האם הם ממשיכים בניסוי כמעט חסר הסיכוי הזה, בשם הרעיון שאין לזלזל בו שלא לפטר מאמן בשלב כה מוקדם, או שמביאים מאמן שיידע למלא את הפונקציה המאוד ייחודית במצב הנוכחי של בית"ר. כזה שיאגד אליו את כל הנושא המקצועי. בית"ר צריכה להחליט מי האיש הזה. היא יכולה לפנות עכשיו לאלי גוטמן. גם רוני לוי אולי יבוא כעת. אפילו יוסי אבוקסיס יכול להגיע בקרוב. ואפשר גם לחכות שמאמנים כמו דראפיץ או אלישע לוי יהיו פנוים. דבר אחד כבר די ברור - הדמות המקצועית הכל כך נחוצה למערכת היא כנראה לא גיא לוזון. השאלה הבאה, אם לא יקרה אותו נס, היא מתי לפעול. ולא פחות חשוב - איך נמנעים מטעויות שהיורשים של לוזון יתקשו לתקן אחריו.

נמצאה החולשה של ברק בכר. שנים שאנחנו מחפשים את הבאג הראשון אצל העילוי הזה, הקיץ כנראה מצאנו זאת: בחירת שחקנים. הבלבול וחוסר הביטחון שבכר מקרין לעתים עלולים לחשוף בקרוב עוד כמה חולשות אצל המאמן הטוב בישראל, אבל כעת נסתפק באחד חשוב - זיהוי גיבורים חדשים עבור הקבוצה שלו.

העזיבה של טוני וואקמה רק ממחישה זאת. אחרי שצופים בבאר שבע ללא וואקמה, קשה שלא לראות קבוצה שלא מצליחה כבר למעלה משנתיים למצוא גיבורים חדשים. וואקמה אמנם הגיע במשמרת של בכר, אבל באר שבע כמעט החתימה אותו כבר אצל אלישע לוי. וכך אנחנו נחשפים לתמונה שאסור להתעלם ממנה: ברק בכר ביסס לא מעט מהשנים הענקיות שלו על הסגל שהשאיר לו אלישע לוי. על הזרים המצוינים שלוי מצא לו, על הישראלים הבכירים עליהם הימר לוי. ברגע שהמעין הזה התרוקן, בכר לא ידע איך למלא אותו.

בכר לא הביא כמעט פסיק ממה שסיפק אלישע לוי בתחום הזה. אולי חנן ממן, אבל גם במקרה שלו רוב האנשים נותנים את הקרדיט לאלונה ברקת. הקיץ החולשה הזו התפוצצה לבכר בפנים. זה לא משנה את העובדה שבכר הוא המאמן הטוב ביותר בישראל, אבל כדי להמשיך להיות כזה הוא יהיה חייב לשפר את יכולת ליהוק הכוכבים שלו. את הכישרון לזהות אותם ולצרף אותם בזמן הנכון. לא בכל מקום הוא ימצא ברקת כזו שחיה את השוק ועוזרת לו. בלי חושים חדים וברק אמיתי בתחום הרכש, המהמורות שבכר חווה הקיץ עלולות לרדוף אותו גם במקרים אחרים בעתיד.

ניסו אביטן מביא איתו להפועל חדרה משהו מהקסם הישן של באר שבע הנוכחית: חיוביות, חוצפה, יוזמה, והכי חשוב - התמקדות בעיקר.

אביטן, כאיש שהעלה את חדרה ליגה, יכול היה להתנהג כמו מאמן ישראלי טיפוסי: לדרוש קרדיט, להתחנן להכרה, לצעוק קיפוח. אביטן, גם העונה, לא מתגלה ככזה. אתה לא רואה מאמן שצמא לתשומת לב, אתה לא מגלה איש מקצוע שמחפש את החותמת מהתקשורת. הוא עסוק בעיקר. נהנה מהעיקר. הוא מבין שהטפל הוא מלכודת דבש.

קשה שלא לראות משהו מהגישה הזו בסגנון המשחק של חדרה. לא מנסים לעקוף את המציאות דרך ספינים ושטויות, אלא מביטים לה ישר בעיניים. לא מתמקדים במה שאין. אלא מפתחים את מה שיש.

הסיפור כרגע עם ברק אברמוב הוא לא החשד הפלילי נגדו. וגם לא המעצר שהיה. כל עוד אין כתב אישום או הרשעה, צריך לתת לו להוכיח את חפותו.

אם כבר, בעלי בני יהודה אשם בדבר אחר: הוא מחזיק במועדון למרות שהוא לא מספק למערכת את התנאים הבסיסיים לכך. אברמוב הגיע על הטיקט של אנטי דמאיו. אנטי חיזוק זול, אנטי סגל עני, אנטי הסתפקות במועט, ובשנה הראשונה שלו, זה נראה בהחלט ככה. הקבוצה היתה בלגן אחד גדול, למרות הזכיה בגביע, אבל הפעולות של הבעלים הצביעו על יומרה. על שינוי גישה.

בשנתיים האחרונות, ובעיקר בקיץ הנוכחי, אברמוב הפך להיות דמאיו משופר (פלוס). אין לו כסף לחזק את הקבוצה, המועדון מתבסס על מושאלים או על צעירים שהם קודם כל הימור ואחרי זה מחשבה. אם כך, מדוע אברמוב ממשיך להתעקש להחזיק בכוח את בני יהודה? אם אתה באמת אוהד של הקבוצה, תהיה לפחות הגון ותודה בזה. למקרה שגם החקירה נגדו תהפוך לכתב אישום, זו גם אחלה דרך עבור אברמוב לעזוב את מה שהוא לא מסוגל להחזיק.