סרט מלחמה: הקיץ שהפך את מייקל ג'ורדן לשחקן הגדול בכל הזמנים

"לראות את מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט באימון הראשון של העונה היה כמו לראות מופע קוסמות. בכל פעם מחדש הם חזרו מהפגרה עם שפן חדש בכובע, עם מהלך שלא הכרתי, עם תנועה שהפתיעה אותי. שחקנים אחרים היו צריכים להסיר חלודה בפרי סיזן, אבל הם חזרו אפילו בכושר טוב יותר מסוף העונה שלפני כן"

(פיל ג'קסון)

בסוף זה רק אתה, הכדור, הסל, והמאמן האישי ששכרת כדי להפיג את השעמום. בלי מצלמות. בלי רעש. בלי מעריצים. רק שגרה יומיומית שוחקת - רחוקה כל כך מאור הזרקורים של העונה עצמה - שאת הפירות שתניב, אם בכלל, אפשר יהיה לראות רק בעוד זמן רב.

מאחורי כל כיבוי אורות של עונת NBA, מסתתר כוכב על שמדליק מנורת לילה. יש שיאמרו שזהו המאני טיים האמיתי במחזור החיים של כדורסלן בליגה הטובה בעולם. שגורלות נחרצים לא רק בפלייאוף, אלא דווקא בזמן שהליגה נכנסת לתנומה עמוקה. היום - ויעידו על כך עשרות המאמנים האישיים שצצים כמו פטריות אחרי הגשם - כולם מסכימים פה אחד: ה-NBA היא לא מקום לעצלנים שרוצים לנוח בין יוני לאוקטובר, היא מלחמת הישרדות שמחייבת הירתמות מוחלטת לטובת המשימה 365 ימים בשנה, לפחות 10 שעות ביממה.

בשבועות שנותרו עד לסיום הפגרה נחזור לקיצים הקריטיים של האנשים ששכתבו את ההיסטוריה של ה-NBA. לצמתים מכריעים, לנקודות מפנה שהתרחשו מאחורי הקלעים, לרגעים שהגדירו אותם מחדש עוד לפני שהעולם ידע על כך.

לפעמים הגיבור חלף מעל משוכה מנטלית. לעתים הוא הוסיף לארסנל נשק קטלני שהקפיץ אותו כיתה מבחינה מקצועית. בחלק מהמקרים השינוי לטובה היה בכלל פיזי או אתלטי.

ולעתים נדירות, כמו בקיץ 1995 של מייקל ג'ורדן, התקיימו כל שלושת התנאים הללו גם יחד.

עוד בנושא

חזרה לרגע האגדי בו מייקל ג'ורדן ניצח את הגוף האנושי
מי יותר גדול? קיצור תולדות היחסים בין ג'ורדן ללברון ג'יימס
ג'ורדן, גיבור על וקאובוי: כך הפך "ספייס ג'אם" לסרט קאלט

18 במאי 1995. ג'ורדן הוא כבר אגדת כדורסל ושחקן בייסבול כושל שחזר מפרישה, וניק אנדרסון הוא האיש שתכף יחטוף לו את הכדור 20 שניות לסיום משחק 1 בחצי גמר המערב בין שיקגו לאורלנדו, ויירה את המשפט האלמותי שיהדהד בראשו זמן רב לאחר מכן: "מספר 45 הוא לא מספר 23. לא הייתי מצליח לחטוף כדור מכריע למספר 23". במקרה הזה, מספר הגופיה לא היה רק מספר. הוא סימל את ג'ורדן החדש שאחרי החזרה מהבייסבול לכדורסל, את השינוי מיחיד סגולה שעושה ב-NBA כרצונו לכוכב דועך שמתקשה לשחזר את היכולת מהעבר.

בהמשך הסדרה MJ יחזור לגופיה מספר 23 אבל לא יחזיר את המוג'ו שאפיין אותה, ואורלנדו של שאקיל, פני וניק אנדרסון תמשיך כל הדרך לסיבוב הבא בסנסציה שאמורה היתה לסמן חילופי שלטון. ג'ורדן אאוט, שאק, פני ובעיקר האקים אולג'וואן (שבסופו של דבר זכה באליפות) - אין.

"אחרי ההדחה ישבנו בחדר ההלבשה ומייקל אמר 'אנחנו הולכים להתחיל להתאמן'", סיפר רון הארפר למגזין "קומפלקס". שאלתי מתי, והוא ענה - 'כבר מחר. הם רוצים לראות את מספר 23? אני אראה להם מה זה מספר 23".

קשה להאמין, אבל אפילו רוחו הבלתי שבירה של ג'ורדן נסדקה מעט באותו יום. התקשורת האמריקאית כבר הכתירה את אולג'וואן לכדורסלן הטוב בתבל, וציינה שוב ושוב שג'ורדן כבר לא יחזור להיות מי שהיה, בעיקר מבחינה פיזית. וכך נכתב ב"ניו יורק טיימס" בקיץ 1995: "לראשונה בקריירה, הגוף של ג'ורדן לא מגיב. בגיל 32, אחרי פרישה וקאמבק, הוא כבר לא יכול להצהיר בביטחון שהוא השחקן הטוב בעולם. הוא כבר לא יכול להצהיר שהבולס הם הקבוצה הטובה בעולם. האיש שהאמין בעבר שלא נשאר לו מה להוכיח נחוש עכשיו שוב להוכיח לכולם שהם טועים, אבל האיומים עליו ממזרח וממערב מעולם לא נראו מוחשיים יותר".

בסופו של דבר גם הוא התחיל להשתכנע. לראשונה בקריירה, הוד אווירתו הרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. עבור מי שהביטחון העצמי אף פעם לא נסדק, המחשבה שאולי הוא באמת לא הטוב מכולם הייתה בגדר הרהורי כפירה ממש. "אני מודה, התחלתי לפקפק בעצמי. זאת תחושה זרה, משהו שלא חוויתי אף פעם לפני כן בקריירה. במובן מסוים, אני כבר לא מרגיש כמו אותו שחקן שהייתי לפני הפרישה", אמר בגילוי לב במהלך הקיץ. מאחורי הקלעים הוא כבר רקם את התוכנית להשתלטות מחדש על הליגה, רק שאז צצה בעיה חדשה: ג'ורדן היה מחויב לצילומי סרט הוליוודי שלימים יהפוך לקלאסיקה, אבל אז נראה בעיקר כמו מקל בגלגלים של מי שמנסה להשיב את כוח ההרתעה.

צילומי "ספייס ג'אם" היו אמורים כביכול לקצר משמעותית את פרק הזמן המוקדש בפגרה לעבודה גופנית ומקצועית סיזיפית. מרגע שהסתיימה העונה ועד תחילת הצילומים ב-LA נותרו לו שישה שבועות "פנויים" בלבד. את רובם הוא כילה בעבודה אישית עם מאמן הכושר הצמוד טים גרובר, שהכיר היטב את שגיונותיו ואת הנטייה האובססיבית להתעורר לפנות בוקר לאימונים, אבל לא חווה את ג'ורדן מעולם אחוז טירוף כזה.

"בבוקר שאחרי ההדחה, מייקל ואני כבר היינו במתחם האימונים. זה הכי מוקדם שיצא לי לראות אותו מתחיל להתכונן לעונה", סיפר גרובר. "גם שגרת האימונים הייתה אחרת, אינטנסיבית יותר. ברוב הקיצים היינו מתאמנים בזמנו החופשי בין משחקי גולף. אבל בקיץ הזה הגולף תפס תפקיד משני, והמלחמה על השם הטוב עברה למושב הקדמי".

שגרת האימונים, שכללה בעיקר תרגילי כושר, רימזה על שהאופן שבו ג'ורדן ניתח את חסרונותיו. בשלב ראשון הוא האמין באמת ובתמים שההכנה הקלוקלת לעונת הקאמבק ב-94/95 היא זו שדנה אותו בסופו של דבר להדחה בחצי הגמר האזורי. שאם רק יכין את עצמו טוב יותר מבחינה פיזית, הכל ייראה אחרת. מה שהיה נכון רק חלקית.

החלק העסיסי של הפגרה - שמונה שבועות על הסט של ספייס ג'אם - עדיין היה לפניו. ג'ורדן דרש מההפקה מבעוד מועד לשכן אותו במתחם שכולל גם מגרש כדורסל מאולתר, כזה שיאפשר לו להשלים את מזימת ההשתלטות מחדש על הליגה ולא יגדע את התהליך באיבו. אחרי שהצעת הפשרה להשתמש באולם בקרבת מקום נשללה על הסף על ידי ג'ורדן, נולדה ה-Jordan Dome - מגרש כדורסל מאולתר בחניון של הסטודיו של הוורנר בראדרס, שבתוכו היה כל מה שג'ורדן הזדקק לו.

מלבד מגרש כדורסל כלל המתחם מסכי ענק, מערכות סראונד מתקדמות, חדר כושר מהודר, שולחנות קלפים וגם מזגן שתפעולו בתנאי השדה עלה לא פחות מ-10,000 דולר מדי שבוע. בסופו של דבר הוא קיבל את מבוקשו וזכה לתנאים האידאליים כדי להתקדם לעבר מטרת העל. יום טיפוסי של ג'ורדן בשבועות הללו נראה בערך ככה:

השכמה בחמש וחצי בבוקר.

40 דקות אימון כושר.

צילומים על הסט עד שעות הצהריים.

אימון משקולות בן שעה וחצי.

ארבע שעות נוספות על הסט.

משחק כדורסל מול יריבים מזדמנים עד עשר וחצי.

תחילה היריבים המזדמנים הללו היו שחקני מכללת UCLA אומללים, שהושפלו בזה אחר זה מול ג'ורדן המשחר לטרף. "הרגשתי כמו ילד שיצא מקולג' וצריך להוכיח את עצמו", יספר ג'ורדן.

אחרי זמן קצר הוחלט להעלות את הרף ולזמן למגרש המאולתר גם שחקני NBA שנפשו ב-LA. טים גרובר דאג שהשמועה תתפשט בחוגים המתאימים, ולאט לאט התנקזו לסט כוכבי על. מג'יק, יואינג, שאקיל, בארקלי, רודמן, רג'י מילר, גרנט היל, רוד סטריקלנד, גלן רייס, ג'וון הווארד - כולם התייצבו וקיבלו שיעור מ-MJ בתורם. לאט לאט, החלודה והסדקים בביטחון העצמי החלו להסתדר מעצמם כשג'ורדן נראה בשיאו בזמן שאחרים עדיין ניסו להתמודד עם העייפות והקילוגרמים העודפים של הפגרה. מקבץ הכוכבים שהגיע כדי לשמור על כושר הוציא ממנו את המיטב, על המגרש ומחוצה לו.

לימים, גרובר סיפר ש"היה שם, במגרש המאולתר הזה, הכי הרבה טראש טוק שראיתי אי פעם". יואינג ובארקלי הבינו שג'ורדן סוף סוף חזר כשהתיישבו יחד איתו בטנדר של ההפקה ושמעו ממנו את הזמירות שנהג להשמיע פעם, לפני הפרישה הראשונה, כשהאף עדיין היה למעלה, ובצדק. "אנחנו יושבים ברכב ומייקל פונה לפטריק: 'היי פט, אני קורע אותך מאז ימי הקולג''", העיד המפיק של ספייס ג'אם. "צ'ארלס בארקלי יושב בצד ומתחיל להתפקע מצחוק. מייקל משתיק אותו, בוהה בו לרגע ויורה - 'מה אתה צוחק? כך אותך אני קורע בכל פעם מחדש'. ויואינג ובארקלי, במקום להתווכח עם MJ, מתחילים להתווכח אחד עם השני, את מי מייק קרע יותר פעמים".

זה היה הקיץ של ג'ורדן. ובדיוק כמו שצילומי הסרט הולידו קלאסיקה, גם השפצור הבלתי פוסק של היכולות בשעות הפנאי הוציא אותו מחוזק מנטלית, פיזית ומקצועית לקראת עונה אגדית.

כשמחנה האימונים של הבולס יצא לדרך, ג'ורדן כבר הוסיף כמעט ארבעה קילו של שרירים ביחס לעונה שעברה. הכתפיים היו רחבות יותר, המותניים צרות יותר, הרגליים חזקות יותר, הראש מחוסן יותר. ואם לא די בכך, התווסף לארסנל הבלתי נגמר שלו מהלך קטלני חדש שהפך אותו לדומיננטי יותר מאי פעם: הפיידאווי ג'אמפר.

המהלך החדש סימל גם את שינוי התפקוד המקצועי של ג'ורדן: משחקן עם עליונות אתלטית ברורה שמתבסס על חדירות, הוא שכלל את איכויותיו עם הגב לסל והפך למומחה בטווחי הביניים. "ההדחה בחצי הגמר האיזורי גרמה למייקל להשלים עם העובדה שהגוף שלו משתנה ושהוא לא יכול לסמוך עליו כמו בעבר. אז לעונת 1995/96 הוא חזר כשחקן פוסט אפ בלתי ניתן לעצירה, אחד הטובים אי פעם ב-NBA", כתב פעם יובי בראון. "הפיידאווי ג'אמפר הפך לנשק שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתו. המהלך הזה לבדו - בלי קשר לשאר היכולות המדהימות שלו - הפך אותו לשחקן הכי דומיננטי בליגה".

סם סמית', שסיקר את הבולס עבור השיקגו טריביון באותה העת, כתב ש"הוא חזר מקיץ 1995 חזק יותק, למדן יותר של המשחק, עם קליעה אדירה מחצי מרחק וזעם של מישהו שמנסה להוכיח את עצמו כמו טירון. ואחרי כל זה, הוא עדיין היה יכול להטביע על הפרצוף שלך אם רק התחשק לו".

המספרים מראים שבשלוש העונות שאחרי הקיץ ההוא, MJ קלע לא פחות מ-44.1 אחוזים מהזריקות שלו בג'אמפ שוט מכל הטווחים. הקליעה שלו תוך כדי נפילה לאחור הפכה לסימן הכר ולאחד המהלכים הקטלניים בתולדות ה-NBA.

בימים שלפני פתיחת עונת 1995/96 השמועה עשתה לה כנפיים: ג'ורדן עדכן גרסה בזמן שכל השאר נחו, והוא הולך לטרוף את הליגה. זה מה שקרה, כמובן. וגם בשנה שלאחר מכן. וגם בשנה שלאחר מכן.

שאקיל, פני הארדווי וניק אנדרסון העירו את המפלצת וקיבלו מסר לחיים: זה מה שקורה כשמעצבנים את מספר 23.