קירות הבתים בשכונת זוגראפו הצפופה שבמזרח אתונה מלאים כתובות גרפיטי, וביניהם עומד אולם כדורסל לח ומיוזע, בו משחקת פילאתליטיקוס מהליגה השלישית ביוון. אבל לא מדובר בסתם קבוצה, אלא בזו שהתכבדה בזכות לגדל את יאניס אנטטוקומפו, כוכב העל היווני שכבש בשנתיים האחרונות את ליגת ה-NBA.
וכך, בשעת צהריים לוהטת, באולם שאין בו אפילו מזגן, עומד אנטטוקומפו וזורק עשרות פעמים לסל. הוא מסיר את חולצתו בגלל החום המעיק, כשמסביב משחקים אחיו הקטן אלכס (16) וכמה מחבריו. כל ניסיון לתעד את ה"גריק פריק" בפעולה נתקל בבקשה אסרטיבית להחזיר את המכשיר הסלולרי לכיס. "אני מצטער", פותח יאניס בהתנצלות, "אבל לפני שנה הגיע לכאן צוות טלוויזיה מקומי, ואחד מאנשיו העלה לפייסבוק תמונה שלי מתאמן. תוך 20 דקות היו כאן מאות אנשים, ואני חייב להתאמן בשקט".
באולם הזה, "קלסטו גימנסטיריו זוגראפו", עשה אחד מפלאי הכדורסל העולמי את צעדיו הראשונים על המגרש. "אתה רואה את הכורסאות האלה?", מצביע אנטטוקומפו לעבר פינת המגרש, "הן נקנו רק כשהתחילו להגיע לכאן סקאוטים וג'נרל מנג'רים מה-NBA כדי לראות אותי. הכנסתי אותם לחדר ההלבשה, כדי שיראו איפה גדלתי, והם נדהמו ושאלו: 'כאן התחלת לשחק?'. כי אתה יודע, זה שונה מאמריקה. על הקיר שמאחורי הסל תלו תמונות שלי ושל אחי [תנאסיס, שמשחק בפנאתינייקוס] אחרי שנבחרנו בדראפט.
"כשעברתי למילווקי, הבטחתי למאמן שלי שתמיד אחזור לכאן. בכל פעם שאני מגיע הביתה, אני בא לאולם הזה וחש צמרמורת. זה גורם לי להעריך את מה שיש לי בחיים. התחלתי למטה ועכשיו אני למעלה. כמו שאתה הולך לכנסייה ונכנס בשקט, מלא כבוד, כך בשבילי המקום הזה קדוש. זה המקום שבו גדלתי, ושתמיד אשוב אליו".
בגיל 23, יאניס אנטטוקומפו אינו חי את החלום, משום שהוא אפילו לא העז לחלום שיגיע לאן שהגיע. הוא, שנולד באתונה למשפחת מהגרים מניגריה, היה נער חסר זהות עד לא מזמן. עד שמלאו לו 18 לא הייתה לו אפילו אזרחות. הוא יודע בדיוק מה הוא שווה, ועדיין נותר מחובר לקרקע, מצחיק וחברותי, עם ברק ילדותי בעיניו. אז מה אם הוא כבר שיחק פעמיים באולסטאר, קלע העונה 26.9 נקודות למשחק במדי מילווקי באקס (שיא לשחקן אירופאי ב-NBA בכל הזמנים) והוא חתום על חוזה בגובה 100 מיליון דולר לארבע שנים.
"אתמול, אחרי שנחתתי באתונה, הלכתי קצת להסתובב באקרופוליס", מספר אנטטוקומפו בראיון בלעדי לוואלה! ספורט, "וזה היה מטורף. אנשים עוצרים אותי בכל מקום, מבקשים סלפי וחתימות. בגלל שאחי משחק בפאו היו גם כאלה שצעקו לי 'תנאסיס, תנאסיס!'. צחקתי והסברתי להם שאני רק האח שלו".
כשהיה צעיר, יאניס - בדומה לאחיו ולהוריו - עבד כרוכל שמוכר שעונים מזויפים ומשקפי שמש במדרחוב שליד כיכר סינטגמה במרכז אתונה. "הלכתי אתמול ברחוב, והיה שם בחור שמוכר שעונים, כמו שאני מכרתי. הוא שאל אותי 'אתה רוצה רולקס, אתה רוצה רולקס?' ועניתי לו 'זה אמיתי?', אז הוא אמר לי: 'קדימה יאניס, אתה עשית את העבודה שלי. אתה יודע שזה זיוף, אבל זה כמעט כמו האמיתי'.
"כשאני רואה אנשים שאני יכול לעזור להם, אני מנסה, כי אני יודע איך הם מרגישים. אני יודע כמה קשה להישאר בשמש שמונה שעות בניסיון למכור פריט אחד או שניים, רק כדי שיהיה לך מה לאכול באותו יום. לפעמים אני עובר ברחוב ורואה ילד בן 15 מוכר משקפי שמש. אני לא צריך משקפי שמש. אני לעולם לא מרכיב משקפי שמש. אבל אני קונה זוג או שניים מהילד, רק כדי לעזור לו, ואז ממשיך ללכת ונותן אותם למישהו אחר".
גדלת בבית עני, שום מדינה לא הסכימה לתת לך אזרחות. כמה זה הפריע לך?
"עד שהייתי בן 16 זה לא הפריע לי. שיחקתי כדורסל, כדורגל, היה לי כיף. אבל בגיל 17 או 18 התחלתי לקבל זימונים למחנה של 'נייקי' ולנבחרות הצעירות, ולא יכולתי לטוס. שאלתי את אבא ואמא למה זה קורה, ואז התחלתי להבין את המצב. חשבתי לעצמי: אם אני לא ניגרי, כי הרי אף פעם לא הייתי שם, ואני לא יווני, אז מי אני? מה אני? הממשלות לא רצו לתת לי דרכון, אבל תודה לאל, אנשים עזרו לנו. הטיסה הראשונה שלי הייתה עם נבחרת יוון לאיטליה. הסתכלתי מהמטוס למטה, וזה היה מדהים. חשבתי לעצמי 'אה, אוקיי ככה זה מרגיש מלמעלה'".
כשנבחרת בדראפט התעטפת בדגל יוון, אבל ראש המפלגה הניאו נאצית במדינה תקף אותך.
"אתה יודע מה העליב אותי? למה להגיד עליי דברים רעים בלי להכיר אותי? אתה לא יודע איך חינכו אותי, אם אני יווני או לא. אנשים היו רואים אותי ברחוב ופונים אליי באנגלית. הסברתי להם שאני יווני, גדלתי כאן, הלכתי כאן לבית ספר כמו כולם, וזו השפה היחידה שאני יודע. למדתי אנגלית רק אחר כך בארה"ב. אז למה אני לא יווני, בגלל צבע העור שלי? מה עושה אותי פחות יווני ממך? בשכונה שבה גדלנו, מעולם לא סבלנו מגזענות. השכן שלנו היה מביא לנו אוכל ועוזר לנו".
אמו של יאניס וחלק מאחיו עברו להתגורר איתו במילווקי ("כיף לגור עם אמא, ככה יש לך אוכל טוב כל הזמן"), אבל לפני תשעה חודשים פקדה את המשפחה טרגדיה: האבא, אלכס, מת באופן פתאומי מהתקף לב בגיל 53 בלבד.
"אבא עזב את העולם מוקדם מדי, אבל הוא הספיק ליהנות ואני מרגיש שהוא הצליח לעשות את מה שהיה צריך בחיים שלו. הוא עבד קשה, ותמיד היה אכפת לו מאיתנו הרבה יותר מאשר מעצמו. אני מקווה שיום אחד אתבגר ואוכל לעשות אותו דבר לילדים שלי. גדלתי להיות אדם מכבד, ממושמע ונימוסי - לא בזכות עצמי, אלא רק בזכותו. הוא חסר לנו. ראית איך לוואר בול מתנהג? אומר בכל מקום 'זה הבן שלי, זה הילד שלי'. אבא שלי מעולם לא אמר מילה. ראה אותי משחק, חייך וחזר הביתה, אף פעם לא בא בטענות למאמנים. הוא רק רצה שנהפוך לאנשים שאנחנו צריכים להיות".
לדברי יאניס, יש שלוש גרסאות שונות לבטא את שם משפחתו. "בניגרית אומרים אדטוקומבו, ביוונית זה אדטוקובו והאמריקאים אומרים אנטטוקומפו. אני כבר פשוט מציג את עצמי כאנטטוקומפו". עד היום יש לו קשר מיוחד עם סופוקליס שחורצאניטיס, והוא מספר כיצד כוכב מכבי תל אביב לשעבר אימץ אותו ואת משפחתו.
"כשהייתי בן 15 התאמנתי עם סופו. אני באתי מהתחתית, והוא היה בטופ. הוא ראה אותי ברחוב, ואחי הגדול מצא דרך לתקשר איתו. הוא לקח אותנו, עזר לנו ולימד אותנו מה צריך לעשות כדי להיות מקצוענים. הוא סייע למשפחה שלנו, ואף אחד לא ידע מזה. הוא לא ידע שאני אגיע ל-NBA, לא היה לו אכפת. הוא אמר: 'אתם רוצים להשתפר, אתם רעבים להפוך לשחקני כדורסל? אני אעזור לכם'. והוא מעולם לא ביקש שום דבר בחזרה. סופו אדם נהדר. הוא עזר להורים שלי, ניסה למצוא לאבא שלי עבודה. בכל פעם שאני רואה אותו, יש לי דמעות בעיניים. אני מרגיש כאילו הוא אחי הגדול.
"קרה לי סיפור מצחיק עם סופו, והוא בטח אפילו לא מכיר אותו. הייתה לו מכונית BMW-X6, ואחרי אחד האימונים הוא החזיר אותי הביתה. עצרנו בדרך, והוא היה צריך לקחת משהו מהבית שלו. הייתי בכיסא שלידו, או מאחור, וקפצתי קדימה. ועשיתי כאילו אני הנהג, פתחתי את החלון וסימנתי, 'כן, זו המכונית שלי'. כשראיתי אותו חוזר, מהר קפצתי בחזרה".
זה היה יאניס אנטטוקומפו האיש. בחלק השני של הראיון, שיפורסם מחר, הוא יספר על החלק של הכדורסל בחייו: על האנשים שהאמינו בו גם כשלא האמין בעצמו, על הקנאה שחש כשצפה בגמר ה-NBA, על החלום הגדול של חייו ועל ההמלצה המפתיעה שלו ללברון ג'יימס.