אוזלת יד: בעיית הקליעה של מרקל פולץ והפתרון של פילדלפיה

בלי הכנה, בלי התראה לתקשורת, באופן כמעט רנדומלי - יום אחד מרקל פולץ הרים את היד בסשן הוידאו היומי - ממש כאילו הוא תלמיד בכיתה - ואמר לברט בראון משהו בסגנון של: "קואץ', אני מוכן".

בראון לא חשב פעמיים. אחרי שרבים כבר קראו לו להשבית את הקומבו גארד הכישרוני עד תום העונה, כדי שיוכל להחלים, מנטלית ופיזית, המאמן לא חלק את הדעה הזו. הודעה חפוזה יצאה לתקשורת, ופולץ לבש את מדי הקבוצה כבר במשחק הבא, מול דנבר.

הרוקי המבטיח, שכל מה שיש לנו לראות ממנו זה ארבעה משחקים מטרידים, ואלפי סרטוני חובבים מאימוני הקבוצה, רובם מטרידים לא פחות, חוזר סוף סוף לסגל, אחרי היעדרות של 68 משחקים. לומר שהסיטואציה סביב הבחירה הראשונה בדראפט האחרון מורכבת תהיה האנדרסטיימנט של השנה. מדובר בסיפור הכי מוזר של העונה ב-NBA, ואין לו מתחרים. איך השחקן הכי טוב במחזור שלו פשוט "שוכח" איך לזרוק? כמה מתוך זה קשור בפציעה שהוא חווה בכתף? מה גרם למה? ולמה כל מה שיוצא לנציגי הסיקסרס מהפה נשמע כמו שקר שלא חשבו עליו עד הסוף?

עוד בנושא

הלילה: פילדלפיה רשמה ניצחון עשירי רצוף, 102:119 על שארלוט
עוד הלילה: גולדן סטייט שייטה, קליבלנד התקשתה, יוסטון הובסה
דירק נוביצקי: "יש סיכוי טוב שלברון כבר הפך לגדול בכל הזמנים"

הפקעת הזו סבוכה וגדולה מכדי שנוכל להתיר את כל הקשרים שלה עכשיו, אבל לגבי פולץ אפשר כבר להתחיל לגבש מסקנות מקצועיות, וזה משהו שלא יכולנו לומר קודם. מאז שהרים את היד, פולץ שיחק 63 דקות בארבעה משחקים נכון ליום שני. לפני שמנסים להבין מה קורה עם פולץ, שחקן שהוא כישרוני לא פחות משהוא בלתי מוכח, צריך לקבל מושג מאיפה הוא בא, ומה היתרונות המובהקים שהפכו אותו לכוכב פוטנציאלי בליגה.

פולץ פרח מאוחר יחסית לפרוספקטים אחרים, אבל הוא עקף את כולם בסיבוב, במיוחד אחרי אליפות האמריקות עד גיל 18 בקיץ 2016. הוא זכה בתואר השחקן המצטיין אחרי שביסס את העליונות שלו על שאר היבשת במשך חמשת משחקי הטורניר. פרץ גדילה מאוחר כמו הדביק יחד את המשחק הוורסטילי שלו, והפך אותו לבלתי עציר עם הכדור. שנת וואן-אנד-דאן באוניברסיטת וושינגטון רק ניפחה את בלוני ההייפ.

לא מעט השוו את היכולות ההתקפיות המרהיבות שלו לג'יימס הארדן, מוביל כדור בעל מבנה ותכונות פיזיות דומות למרקל, אבל יש כאלה שהשוו אותו לטרייסי מקגריידי בשל החתוליות החמקמקה. יש לו עוד דרך ארוכה מאוד עד לטי-מאק, אך השליטה הטבעית בכדור, יחד עם הקצב והזרימה שבה הוא נע משווים לו את אותה הילה שקנתה למקגריידי מעריצים רבים כל כך ברחבי הגלובוס. גם הקליעה הנקייה והמגוונת הייתה חלק מהחבילה המושכת הזו. היכולת הנהדרת של מרקל לעלות לקליעה מכדרור, גם מטווח השלוש, הייתה חלק מהותי ממה שהפך אותו לשחקן ההתקפה הכי שלם והכי מבטיח בדראפט.

הבעיות לא באו בבת אחת. פולץ בא עם זריקה שונה כבר בליגת הקיץ, הוא הגביה את הסט-פוינט שלו, נקודת שחרור הכדור, עד שזו יצרה מעין פאוזה במהלך הקפיצה. רבים ניסו מאז להבין מה הוביל אותו לשינוי, אך אין תשובות מספקות לשאלה. בין אם השינוי בזריקה גרם לפציעה בכתף, ובין אם הפציעה היא שהכריחה אותו לשנות אותה - חבל. אפילו אירוני, ששחקן עם קליעה נפלאה כל כך, גם מבחינת אחוזי הצלחה וגם מבחינה אסטטית, ירגיש צורך לשנות אותה, בזמן שלונזו בול (שנבחר שני ב-2017) עדיין זורק מהצד הלא נכון של הפרצוף שלו, ובן סימונס (חברו לקבוצה, ובחירה ראשונה בעצמו) ככל הנראה זורק עם היד החלשה שלו.

המצב של פולץ הדרדר עד שהקבוצה השביתה אותו ממשחק פעיל, ואף מנעה מהמדיה לצלם אותו בעת האימונים על הקליעה. עד שיום אחד הארגון הסיר את האיסור (כלומר, אפשר לפולץ לזרוק מחוץ לצבע גם כשהמדיה באיזור), ופתאום החלו לצוץ אינספור סרטוני סמארטפון באיכות בעייתית, המתעדים את ההתקדמות של הקליעה, או היעדרה.

המצב נהיה אבסורדי, אבל קהל האוהדים הסקרן והמבולבל לא ידע שובע, והתחביב הרשמי של צרכני כדורסל נהיה לנתח את מצבו של הילד יום אחרי יום אחרי יום, במעין קרקס אוונגרד וירטואלי שלא עשה טוב לאף אחד. אם הייתה דרך גרועה יותר בשביל קברניטי הארגון לנהל את המשבר הזה, תסמכו עליהם שהם היו מוצאים אותה, ומוציאים אותה לפועל.

הזמן עבר, מרקל לא חזר למגרשים, אך לפתע השיפור המיוחל הגיע. גם הוא, כמו כל הסיפור הזה, באופן ביזארי ביותר. במשך תקופה של שבועות, אולי אפילו חודשים, פולץ הרים אט אט את נקודת שחרור של הכדור. העיוות שהיה קשה לצפייה הלך ונעלם, אך תנועת הקליעה נראתה איטית, ורחוקה שנות אור מזו של שחקן מקצועני, ואפילו עוד יותר רחוקה מזו שהייתה של פולץ עצמו.

העניין עם השינוי ההדרגתי הוא שקליעה פשוט לא עובדת ככה - מה שקורה בדרך כלל בגרף שיפור של שחקן הוא די פשוט, בהכללה: אם יש מה לתקן במכניקה של הקליעה, דבר נפוץ במערכת הפרוצה של הכדורסל האמריקאי בגילאי התיכון - מתקנים, ואחוזי הקליעה של השחקן גרועים עד שהוא מתרגל לתהליך הזריקה החדש, אחר כך האחוזים לא עקביים, עד שהם כן, למעשה. התהליך ההדרגתי הוא של היכולת לקלוע, לא מכניקת הקליעה.

מה שמשתפר בעיקר היא היכולת של השחקן לשחזר את אותה מכניקה עם כל זריקה, והדיוק משתפר כתוצאה מכך. זה גם נכון לקלעים הכי טובים - תוכלו לראות איך הגוף שלהם עושה בדיוק את אותן תנועות באותו קצב בכל מצב, למעט פיצויים נכונים כגון הטיות באוויר למשל. התהליך של פולץ בדרך להחלמת הג'אמפשוט שלו נראה אחרת לגמרי. הוא לא נראה כמו שום דבר שראינו בכדורסל מקצועני.

חשוב לזכור שעל כל דקת אימון שראינו, אפילו בין כל הסרטונים, יש אלף דקות שלא ראינו. ועם זאת, ראינו מספיק כדי לשאול שאלות. כך או אחרת, מרקל חזר למגרשים, וברור שהקליעה היא עדיין לא הנשק שהיא הייתה בעבר. אז איפה כל זה משאיר את פולץ, בתור שחקן NBA?

בגדול, במקום לא רע בכלל. הקליעה אמנם פתחה לפולץ נתיבים לסל, אך גם בלעדיה יש לו את החוש למשחק, והפרופיל הפיזי כדי להגיע לצבע, וזה טוב. זה טוב מאוד. הוא נראה שייך כשהוא על המגרש, והוא מצליח לייצר מצבים כשהכדור אצלו. הוא לא זורק ממרחקים שעולים על ארבעה מטרים, אבל כשהוא עולה לזריקה שלו מחצי מרחק זה נראה טוב, כמעט כמו הימים בוושינגטון. אפשר להניח, עד כמה שזה מומלץ לנסות, שהוא יוכל לשפר את הטווח שלו בפגרה, ובהמשך הקריירה שלו. השאלה היא עד כמה.

בטווח הקרוב פולץ משחק על תקן המחליף של סימונס, וזה אומר שני דברים. הראשון הוא שהלחץ הוא לא עליו, שזה קריטי בסיטואציה הזו. והשני הוא שהכדור בידיים שלו כשהוא על המגרש. בינתיים הוא תורם יותר ממה שהוא עושה נזק, אבל בפלייאוף קבוצות מסוגלות לטכס טקטיקות אכזריות יותר, והן יכריחו אותו לזרוק ממרחק, או לתקוע את התקפת הסיקסרס. לא בטוח שפולץ בכושרו הנוכחי הוא שחקן שיכול לתת דקות חיוביות בפלייאוף.

ואם כבר מדברים על הפלייאוף, צריך להזכיר את הפציעה של אמביד, שנגרמה בצירוף כל כך אירוני של נסיבות שהראש של אלאניס מוריסט כמעט התפוצץ. פולץ, עדיין מסיר חלודה במשחקו השני, רדף אחרי כדור שחמק, אמביד רכן לעברו, והכתף של פולץ - ברור שזו תהיה הכתף - פגשה את פניו של הסנטר הקמרוני בעוצמה שזרקה את הענק לרצפה. שבר בארובת העין, זעזוע מוח (לא לפני שבפילי מיהרו לעדכן שהרופאים שללו שבר, וזעזוע מוח, כמובן). לסיקסרס יהיה מזל אם אמביד יספיק לשחק בסיבוב הראשון. ואם לזה קוראים "צחוק הגורל", לאלוהים יש חוש הומור מעוות.

פילדלפיה נמצאת בדרך הבטוחה להבטחת ביתיות בסיבוב הראשון, וחבורת האובראצ'יברים הצעירה של בראון לא תפחד מאף יריבה, אפילו בלי אמביד. עם אמביד, אגב, נוצר ווייב באוויר שמזכיר את הת'אנדר של קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק והארדן בתחילת דרכם, בטח במזרח החלש יותר.

ברמה הפסיכולוגית יש ממד של לחץ שמתלווה לידיעה ששני המשחקים הראשונים הם בבית - אם היריבה גונבת משחק הסדרה יכולה להתהפך. הסיקסרס היו האידאה של אנדרדוג עד עכשיו, האם הם יכולים לעמוד בחום שמביאים איתן הציפיות?

הצד השני של להיות הפייבוריטית עם יתרון ביתיות, כמובן, הוא לפגוש יריבה נחותה מהיריבות שנמצאות בטופ. נותר רק לקוות שפילי תשרוד עד שהסופרסטאר שלה ישוב, ושישוב בהקדם האפשרי. כל משחק פלייאוף מוסיף ניסיון כמו עשרה משחקי עונה רגילה, לפחות. הסיקסרס ופולץ הולכים להרוויח המון מהחוויה הזו. משהו טוב קורה בפילדלפיה, וזה יהיה נחמד אם זה יתחיל לקרות כבר עכשיו.