השבועות המכוננים בחייו של מוריניו: בחזרה לקדנציה הסוערת בבנפיקה ב-2000

כיצד הייתם מתנהגים לו הייתם מקבלים לידיכם את התפקיד המאמן במועדון היוקרתי ביותר במדינה שלכם בגיל 37? רוב האנשים היו מנסים להחזיק במשרה בכל הכוח. ז'וזה מוריניו התפטר מבנפיקה אחרי חודשיים וחצי בטריקת דלת, אחרי שעשה כותרות גדולות בכל רחבי פורטוגל. היתה זו הקדנציה העצמאית הראשונה בקריירה שלו, וכבר במהלכה אפשר היה לראות שהוא מיוחד. מיוחד מאוד. "אני לא אומר שאני טוב יותר או רע יותר מאחרים. אני שונה", הוא הצהיר אז. בבנפיקה מצטערים על עזיבתו עד היום, והביקור עם מנצ'סטר יונייטד הערב יעורר זכרונות אצל שני הצדדים.

והרי יש במה להיזכר. הכל החל ב-20 בספטמבר כאשר יופ היינקס עזב את בנפיקה. הפרידה היתה צפויה, כי הלחץ על המאמן הגרמני היה עצום. האוהדים לא סימפטו את המאמן עוד בעונה הקודמת, אך מעמדו נפגע אנושות כאשר הציב את הקפטן הוותיק והנערץ ז'ואאו פינטו ברשימת ההעברות. החלוץ חצה את הכביש וחתם בספורטינג ליסבון, וזעם הקהל לא ידע גבול. הפסד 2:0 בפורטו במחזור הפתיחה הפך את המצב לבלתי נסבל, וכבר אחרי ארבע משחקים הונף הדגל הלבן. דווקא אחרי שהושלם מהפך של הדקות האחרונות מול אסטרלה אמדורה, הצהיר היינקס: "אני לא יכול לסבול יותר. אם רוצים שאלך, זה יקרה מחר". וכך היה.

ההחלטה למנות את מוריניו הצעיר וחסר הנסיון הדהימה את המדינה. סיפורו כמתורגמן של בובי רובסון בספורטינג ובברצלונה, ובהמשך כעוזרו של לואי ואן חאל בקאמפ נואו אמנם סוקר, אבל מעטים זכרו אותו וייחסו לו חשיבות. פרשנים היו משוכנעים כי טוני הוותיק והאהוד, ששיחק במדי נשרים במשך כל הקריירה כשחקן והוביל אותה לשתי אליפויות כמאמן, ייבחר לקדנציה אישית שלישית. חברי הנהלה רבים משכו לכיוונו, בעוד המנהל הספורטיבי מישל פרודום ביקש לבדוק אופציות בבלגיה. הנשיא ז'ואאו ואלה-א-אזבדו רצה משהו אחר לגמרי. הוא חיפש דמות שתשבור לחלוטין את השגרה ותחולל מהפך. מוריניו, שהגיע שבועות ספורים קודם לכן כעוזרו של היינקס, היה המועמד שלו. רוב ההנהלה התנגדה, אבל הזמן היה קצר, והנשיא כפה את ההימור בעצמו. הוא החתים את מוריניו עד סוף העונה, עם אופציה לשנה נוספת.

בבכורה של הבוס הבלתי צפוי, הפסידה בנפיקה 1:0 לבואבישטה, אבל הוא זכור במועדון בעיקר בשל סדרת החינוך שעבר קארל פובורסקי. הכוכב הצ'כי, שלא היה מרוצה מהיינקס, אהב לספר לעיתונאים על רצונו לעזוב את האגף ולהיות פליימייקר. לקראת משחקו הראשון, זימן אותו מוריניו ואמר: "שב בכיסא שלי. עכשיו תהיה המאמן ותגיד לי היכן תרצה לשחק". "אני מספר 10", השיב פובורסקי, וכך הוא פתח את המשחק מול בואבישטה. אחרי שלא הצליח למסור כדור ראוי אחד במשך מחצית, הורה לו מוריניו לחזור לאגף וקבע: "עכשיו אני שוב המאמן, ואני אקבע היכן תשחק". פובורסקי שתק.

רוב שחקני הסגל התחברו במהרה למאמן החדש, שהפגין סמכותיות והתאפיין בדיבור ישיר מאוד. "הכנות שלו כבשה אותנו. לא היינו רגילים לכך. מי שעבד קשה והשקיע קיבל את המקום בהרכב", סיפר בדיעבד הקשר ג'ראלדו. מוריניו הצליח להחדיר בחניכיו בטחון עצמי נדיר, ובמועדון טענו: "דיוגו לואיס חושב שהוא המגן השמאלי הטוב בתבל, ולכן גם משחק כך".

עם זאת, התוצאות לא הגיעו מיד. במשחקו השני על הקווים, אירחה בנפיקה את הלמשטאד בגביע אופ"א אחרי שהפסידה עם היינקס 2:1 בשבדיה. היא נחשבה לפייבוריטית ברורה למחוק את הפיגור, אבל הסתפקה ב-2:2 דרמטי והודחה. במשחקו השלישי, ספגו הנשרים שיוויון בזמן פציעות מול בראגה בדרך ל-2:2 נוסף. כל זה לא תרם למצב הרוח במועדון לקראת הבחירות הגורליות בסוף אוקטובר, אשר חרצו למעשה את גורלו של מוריניו.

לא רק היינקס נפגע ממחדל ז'ואאו פינטו, אלא גם ואלה-א-אזבדו. הנשיא המכהן היה ברווז צולע, ויריבו הגדול מנואל וילאריניו תקף ללא הפסקה. במסגרת קמפיין רווי יצרים והשמצות, הבטיח וילאריניו כי הגיע לסיכום עם טוני כמאמן הבא של הקבוצה. זו היתה, בין היתר, הסיבה בגללה העדיף ואלה-א-אזבדו להתעלם ממנו. מוריניו נהנה מיחסים מצוינים עם הנשיא שהעניק לו את התפקיד, אך באופן טבעי זה הזיק לו אצל המתחרה. כאשר ניצח וילאריניו ברוב מוחץ של 62 אחוזים מהקולות, ידע המאמן הצעיר שצפויים לו ימים קשים מאוד. הוא הציע להתפטר באופן מיידי, אך סורב – הנשיא החדש רצה להמתין לעיתוי הנכון על להדיח אותו. זו היתה מלחמה פסיכולוגית לכל דבר, ומוריניו הוכיח עד כמה הוא מצטיין בתחום.

עוד כאשר מונה לתפקיד הוא גילה עקשנות ויכולת לעמוד על שלו. המועדון העדיף כי ז'סואלדו פריירה הוותיק יכהן כעוזרו, אבל מוריניו דחף את בלם העבר הברזילאי קרלוס מוזר, איתו חלק השקפת עולם דומה. השניים עבדו בהרמוניה מושלמת, והגיבו למה שתפסו כמתקפות מצד ההנהלה. אחד האמצעים היה להתנהל כרגיל ולהציג תוכניות ארוכות טווח. המנהל אנטוניו סימואש קיבל דו"ח מפורט על הסגל, ובו בקשה להחתים קשר רחבה לרחבה שהיה חסר לטעמו של מוריניו. הדרישה נתקלה בסירוב, אך אחרי עזיבתו מוריניו נהנה לספר על כך לתקשורת.

המאמן הרגיש שההנהלה משתוקקת לרצף כשלונות על מנת להחליפו, ובסביבתו של הנשיא לא הסתירו שביעות רצון אחרי התבוסה 3:0 במאריטימו בתחילת נובמבר, שבוע אחרי הבחירות. זמן קצר לאחר מכן, התפוצץ ברעש גדול הראיון שהעניק הקשר המצרי סאברי. הכוכב היצירתי תקף את מוריניו במילים בוטות, האשים אותו בהיעדר תקשורת, והתלונן על מספר הדקות המצומצם שהוא מקבל. התגובה של מוריניו לא איחרה לבוא, והיא הפכה אותו לדמות פופולריות מאוד בליסבון. לו היה אז יוטיוב, היא היתה הופכת לקאלט באופן מיידי.

במסיבת העיתונאים הקדיש המאמן הצעיר מספר דקות על מנת לקטול באופן חסר רחמים את סאברי. "לא קל למאמן להעריך שחקן שנתפס בנבדל מספר לא שפוי של פעמים בכל משחק, שלא יודע כיצד לבחור מקום על המגרש, שבורח מתיקולי היריב כי הוא פחדן, שהחמיץ הזדמנויות נהדרות בשלושה משחקים, שהולך להתבכיין להנהלה אם אני מרים את הקול במחצית". אחרי שהפריך והגחיך את כל טענותיו של הקשר, הוא סיים את הנאום השנון במסר פשוט, בהתייחסו לקבוצתו הקודמת של המצרי: "זו בנפיקה ולא פאוק סלוניקי". היה זה מוריניו במיטבו, אליו התרגלו בהמשך אוהדי פורטו, צ'לסי ואינטר.

למאמן לא היה ספק כי סאברי נשלח לתקשורת על ידי ההנהלה, בין היתר כי הוא דיבר ערבית בלבד. וילאריניו לא בחל באמצעים, ולקראת המשחק מול גימראש באמצע נובמבר הופצה בעיתונים ידיעה לפיה הוצב בפני מוריניו אולטימטום, והוא יפוטר אם יפסיד. התגובה של מוריניו ומוזר היתה מדהימה – הם הגיעו למתקן האימונים בחליפות והודיעו לנשיא שלא ינהלו את האימון ולא יגיעו למשחק במידה ולא יכחיש את הדיווח השקרי. וילאריניו נכנע, הוציא הודעה לתקשורת, ורק אז לבש מוריניו את בגדי הספורט. בנפיקה ניצחה בגימראש 0:4, והמאמן שאב עידוד מכך שכל השחקנים (למעט סאברי) התייצבו לימינו במהלך המשבר.

במחזור שלאחר מכן, ב-3 בדצמבר, אירחו הנשרים את ספורטינג ליסבון לדרבי לוהט. האריות היו הרחק לפניהם בטבלה, אבל האדומים שרפו את הדשא, התוכנית הטקטית של מוריניו עבדה ללא דופי, והאוהדים חגגו 0:3 מפואר על האלופה המכהנת שהוביל לפיטוריו של מאמן ספורטינג אאוגוסטו אינאסיו. מוריניו לא הופיע למסיבת העיתונאים אחרי ההישג, והיו לו תוכניות אחרות. זה היה הרגע בו הציב בעצמו אולטימטום לנשיא. "תודיע שאתה מממש את האופציה ומשאיר אותנו לעונה נוספת, או שנעזוב", הצהירו המאמן ועוזרו.

ב-5 בדצמבר נכנס מוריניו למשרדו של וילאריניו ואמר: "יש למטה עיתונאים רבים שמחכים להודעה על עזיבתי. כולם במועדון עצובים, ואתה יכול לשנות את זה. תממש את האופציה שלנו, תביע בנו אמון לטווח הארוך ותחזק את הקבוצה". בשלב זה, צילצל הטלפון של המאמן, והוא קיבל עדכון כי טוני כבר נמצא בדרך למשרדים. אז מוריניו פעל. הוא הקדים את המועדון ומימש את איומו להתפטר. שחקנים רבים ניסו למנוע את המהלך, וביקשו מהנשיא להיענות לדרישתו של המאמן – אך לשווא.

ההודעה הדרמטית גרמה לגל שמועות על כך שקיבל הצעה להחליף את אינאסיו בספורטינג בשכר גבוה יותר, ובאופן כללי עשו בהנהלת בנפיקה הכל על מנת להשמיץ את המאמן העוזב. מוריניו לא היסס להשיב, והסביר הסביר את עמדותיו בראיון מקיף.

"מאשימים אותי שניצלתי את הניצחון על ספורטינג כדי להצמיד אקדח לראשו של הנשיא, אבל אלה שטויות. אם מותר למועדונים לנצל הפסדים כדי לפטר מאמנים, מותר למאמנים לנצל נצחונות כדי לדאוג לעתידם. זה לגיטימי, וההמשכיות היתה לטובת המועדון. מאשימים אותי בשחצנות וביהירות. לא אכפת לי. אני מעדיף שיחושו כלפי כעס ולא רחמים. לא רציתי שידברו על מוריניו המסכן שפוטר אחרי ההפסד הבא. יגידו שקשה לעבוד איתי? עדיף כך מאשר להיות מנוצל. אני לא רוצה להיות לוזר שמחכה לשווא להארכת חוזה. אני רוצה לקבוע את גורלי בעצמי", הוא קבע.

כאשר השיב אם הוא מצטער על עצם ההסכמה לאמן את בנפיקה בתנאים בלתי אפשריים לפני ואחרי קמפיין הבחירות, השיב מוריניו בשלילה. "אני לא חושב שאקלע במהלך הקריירה למצב קשה יותר מאשר בבנפיקה. הנסיון הזה חשוב לי פסיכולוגית, הוא עשה אותי חזק יותר". בסופו של יום, הוא צדק – והוא יצא כמנצח הגדול בכל המובנים האפשריים.

וילאריניו מימש את ההבטחה ומינה את טוני, אבל המאמן הוותיק נכשל לחלוטין, ועונת 2000/01 נרשמה כאחת הגרועות בתולדות בנפיקה – היא סיימה במקום השישי העלוב, במרחק 23 נקודות מהאלופה המפתיעה בואבישטה, ולא העפילה למפעלים האירופים לראשונה מאז 1959. טוני עזב באיחור את תפקידו בדצמבר 2001, בתום שנה אישית קטסטרופלית, בעוד מוריניו עשה בימים ההם חיים על הספסל של לייריה הצנועה. בעיתוי זה, נפוצו בפורטוגל דיווחים רבים על שובו המתקרב לספסל הנשרים.

"ניסיתי לשכנע אותו לחזור, אבל הוא סירב, ובשלב זה כבר ניהל משא ומתן עם פורטו", הודה בדיעבד וילאריניו שסיים את הכהונה בבושת פנים ב-2003 ללא תואר. וזה אכן המצב. מוריניו ניצל בכישרון רב את העניין של בנפיקה על מנת לקדם את מינויו בפורטו בינואר 2002, שבועות ספורים אחרי העזיבה של טוני. היה זה מהלך מבריק מצידו, וטוב עוד יותר מצד הדרקונים. ב-2003 זכה מוריניו באליפות ובגביע אופ"א. ב-2004 הוא הניף את גביע האלופות, עבר לצ'לסי והכריז על עצמו כ"מיוחד". וילאריניו צפה בכל זה בביתו, מתוסכל עד אין קץ.

עבור מוריניו, שלא התמודד מול הנשרים במשחק תחרותי מאז עזב את פורטו, יהיה זה ביקור מרגש. זה המקום בו הפך למה שהוא, זה האתגר הגדול בו עמד בכבוד. זה הקרב הראשון ממנו יצא שלם מאוד עם עצמו. זה האיצטדיון בו הקריירה שלו החלה באמת. אלה היו השבועות המכוננים בחייו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק