המלפפון: גידי קאניוק עשוי לעבור בקרוב לטשקנט באוזביקיסטן ולתת חותמת סופית לטרנד החם של הקיץ: הכדורגלן הישראלי בוחר קבוצות הזויות משיקולים שרובם כלכליים, ומעדיף להפסיד שנה בשביל חוזה שמן מאשר להגיע למקום שבו יפרח. גם בקוקסי יודעים: הסוכן הישראלי הוא זה שקובע את הערכים בשוק המקומי.
הצנון: יעקב שחר מחדש השנה את תופעת קבוצת המנודים. לא שהוא היחיד בעולם שנוקט בשיטה הזו, אבל ספק אם יש קבוצה שמכבדת את עצמה שעושה זאת בכמויות האלו כמו מכבי חיפה. אז מה ההבדל בינו לבין השיטות של טביב? אתם כבר יודעים את התשובה.
עוד בנושא:
בית"ר ירושלים הבינה את המסר? התקבלה החלטה להתמקד בצירוף בלם זר
מכבי נתניה חגגה עם כ-1,000 אוהדים באימון הפתיחה הרשמי
המופע של איזי שרצקי: "רדפתי אחרי חיים סילבס שלוש שנים עד שהבאתי אותו לקרית שמונה"
סיפור של קיץ
למרות שהתריעו בפניו לא אחת, שרון מימר בחר להתחיל את העונה שלו עם שני בלמים ישראלים במרכז ההגנה. יכול להיות שהוא צודק ובאמת זה לא חכם להפסיד את אנטואן קונטה שהצטיין בעונה שעברה כמגן ולהעביר אותו לאמצע, אבל התוצאה הראשונית היתה עגומה: מרכז ההגנה של בית"ר ירושלים מול ושאש הצדיק את התואר שערורייה, ולולא התרחשויות מאוד מוזרות בסיום הקבוצה היומרנית של הקיץ היתה חוטפת סטירה שקשה לקום ממנה.
את האזהרה שמעו בבית"ר ירושלים מבעוד מועד: לצאת לקרב עם שני בלמים ישראלים, ובטח באירופה, זה מתכון לאסון. זו הזמנה לסקנדל. הבלם הישראלי לא מספיק חסון, לא לגמרי מוכשר, לא ממש מבטיח. איך הגענו למצב הזה התשובה מורכבת. אבל העובדות כואבות גם לאחד שרוצה לסנגר על הבלם הישראלי: בבאר שבע הנקודות זרמו לקופה בעיקר כאשר שיר צדק זכה לחיפוי של מיגל ויטור. במכבי תל אביב התקופה הכי טובה של איתן טיבי היתה יחד עם קרלוס גרסיה. ובית"ר עדיין מתגעגעת לחסוס רואדה, למרות שהוא סיים את העונה הפחות טובה שלו בצהוב שחור.
לכן, אם להיות ציניים וקרים, אפשר להבין מדוע המון קבוצות הולכות ונבנות על קונספט של שני בלמים זרים. מכבי פתח תקוה הולכת להיות כזו, קרית שמונה כנ"ל, גם מכבי נתניה, ואפילו מכבי חיפה. בעונה שעברה עוד בנו שם על דקל קינן כבלם שני, אבל היכולת המאכזבת שלו הובילה כנראה למחשבה מחודשת לגביו.
דקל קינן הוא דוגמה מצוינת לסיפור. בספטמבר הוא יהיה בן 33, וזו לא בושה בגילו לרדת לספסל. אבל כולנו זוכרים שפעם מכבי חיפה השאילה אותו לנתניה וסכנין במטרה להכשיר אותו לרגע שיחזור ללבוש ירוק. כך יעקב שחר בישל היטב גם את אריק בנאדו, כאשר זה שיחק שנתיים בשנות ה-90 בבית"ר ירושלים. היום המציאות הפוכה, תרתי משמע: קבוצות העל מכבי תל אביב ובאר שבע, עדיין נעזרות בבלמים ישראלים, גם אם לא באופן מלא. אצל ג'ורדי קרויף, שעשוי לצרף בקרוב בלם, תוכלו עדיין למצוא את מרכז ההגנה של נבחרת ישראל. הסיפור הוא קבוצות הבטן של הליגה.
קבוצות הבטן של הליגה הולכות ומעמיקות את האחיזה שלהן בבלמים זרים. במקום שהבלמים ישראלים יצברו ביטחון ומעמד בקבוצות האלו, ומשם יעברו לצמרת מוכנים ומזומנים, נוצר מצב אבסורדי שדווקא בטופ של הכדורגל הישראלי הבלם הישראלי מקבל יותר הזדמנויות. מי זוכר שפעם עומר דנינו נחשב לכישרון שאולי יום אחד יעבור לגדולות?
יש כמובן הסברים ותירוצים לתופעה המתעצמת. היצע הבלמים הוא באמת לא מרשים, ומאמן שנאבק על המשרה שלו לא יהמר בשם איזו פטריוטיות. קבוצות לא ששות לשלם דמי העברה של שחקני הגנה כמו חאתם עבד אלחמיד או אדי גוטליב, אם אפשר להביא את קפטן נבחרת צ'כיה כשחקן חופשי? בסופו של דבר מכבי חיפה נאלצת להשאיל בלם מוכשר כמו עופרי ארד, שהיה אמור להיבחן בלסטר האנגלית, להפועל רמת גן קבוצה שספק אם תכשיר אותו לדבר הבא כמו קבוצה קצת יותר רצינית בליגת העל. פעם, תשאלו את המאמן שלו בנאדו, זה היה אחרת.
אין דבר פסול בבלמים זרים. הם אמורים לשפר את הבלמים הישראלים, לתמוך בהם, לגדל אותם, אבל לא לזרוק אותם לפח כמו מה שקורה היום. פעם קרית שמונה גידלה למכבי תל אביב בלם כמו איתן טיבי, שעבר אחרי זה לנבחרת. היום אלישע לוי תקוע עם אותם בלמים וסובל מהמציאות הזו יותר מכל אחד. נכון, המאמן אשם לא מעט במשחק ההגנה הלקוי של נבחרת ישראל, אבל כפי שאתם עדים הקיץ: הוא לחלוטין לא האשם היחיד.