ביולי האחרון פרננדס פרש מכדורגל בגיל 37 ובשלב ראשון העדיף שלא לדבר. היה לו קשה לעכל את הפרישה. בכל זאת, כל מה שהוא מכיר, יודע ונושם זה כדורגל. גם לאחר הפרישה הוא המשיך להעלות פוסטים על הגעגועים למשחק והקושי בלעדיו. היום, אחרי מספר חודשים של התמודדות, הארגנטינאי שעבר בין היתר בבית"ר ירושלים, הפועל חיפה והפועל עפולה, מסכים לדבר ואומר: "זה לא קל. כדורגל זה מי שאני, זה אצלי בדם. פתאום יום אחד הכל נגמר, כל האנרגיות שהייתי מוציא כל יום, כל המתח, כל הטירוף - הכל נגמר וביום אחד הפך להיות עולם אחר לגמרי עבורי".
פרננדס מספר על התקופה שאחרי ההחלטה: "בהתחלה זה קשה מאוד ואתה מנסה להבין עם עצמך מה קורה. יש קצת דאונים ואתה מחפש את עצמך. זה לא פשוט לפרוש אחרי שנים שאתה חי 24 שעות כדורגל. כל ההקרבה, המשמעת וההשקעה, הכל נגמר וצריך להתמודד עם זה. הייתי מגיל 4 עם הכדור מהבוקר עד הערב, אבל הזמן מרגיע את זה".
פרננדס עבר עם אשתו הישראלית והילד בן השנתיים לארה"ב (חלק גדול ממשפחתה של אשתו מארה"ב) ומתגורר היום בטקסס. הוא עשה קורס מאמנים לילדים ומתכוון להתחיל את פרק ב' בקריירה. בנוגע לרמת הכישרון בטקסס הוא פחות מתלהב: "כרגע יש לי את האישור לאמן ילדים. זאת לא אותה רמת כישרון כמו בארגנטינה או אפילו ישראל, אין כאן כדורגל בדם שלהם. אבל אמריקה גדולה ויש הרבה ילדים, אז יש פוטנציאל".
ברקע מפריע הילד הקטן, שנשמע משלב עברית ואנגלית. פרננדס מספר: "הוא המלאך הקטן שלי. אחד הדברים הטובים זה שיש לי הרבה זמן איתו. הוא מדבר עברית ואנגלית, גם קצת ספרדית. אני מנסה להכניס לו קצת ספרדית, אבל בעיקר אנגלית ועברית. איך אומרים בעברית - כל השפות האלה זה "בלגן", הילד מתבלבל, לפעמים הוא אומר משפט עם שילוב של כמה שפות".
סיפור חייו של פרננדס יכול בקלות להכיל ספר. בגיל צעיר מאוד הוא ארז תיק, עזב את הבית ונסע לבואנוס איירס לחפש קבוצה. "עזבתי הרבה פעמים. בגיל 13 כבר עזבתי לתקופה ארוכה. ההורים שלי לא הסכימו אז שאשחק במועדון מסודר ולא אהיה בבית, אז יום אחד ברחתי מהבית ונסעתי לבואנוס איירס לבד. אמרתי לעצמי שאני חייב למצוא קבוצה. כבר כילד הייתי מטורף, לא ראיתי בעיניים. קניתי כרטיס לאוטובוס לבואנוס איירס והגעתי לשם. לא הכרתי אף אחד, הלכתי וחיפשתי מועדונים להתאמן בהם. התאמנתי בכמה מועדונים, עד שמצאתי אקדמיה שרצתה אותי ואמרה לי שאני צעיר מדי, שאני בן 13 והם לא יכולים לדאוג לי. הם ביקשו ממני לחזור אחרי שנתיים כשאהיה בגיל מתאים, אפילו התקשרו להורים שלי להלשין ובעקבות זאת הייתי צריך לחזור הביתה. אחרי שנתיים חזרתי והתחלתי להתאמן בצורה מסודרת. ככה התחילה הקריירה שלי, באקדמיה".
בהמשך הגעת לצ'יקריטה ג'וניורס, שם היה לך את הסיפור שאויימתם באקדחים
"שיחקנו בליגה הראשונה. יום אחד באימון לפני משחק הגיעו האוהדים, הם לא היו מרוצים אחרי כמה הפסדים אז הם החליטו להגיע עם אקדחים לאימון. לחלק כיוונו לראש, אמרו שהם יהרגו אותנו בפעם הבאה שיבואו אם אנחנו לא מנצחים. לך זה נראה מטורף, אבל אני לא פחדתי. אקדחים ואיומים זה נורמלי בארגנטינה. אם היה רגע שקצת פחדתי זה היה דווקא כמה שנים קודם כששיחקתי בקילמס, כי גם שם היו אוהדים דומים ופעם אחד מהם התקרב אלי וכיוון לי את האקדח לברך. אתה יודע שאני מטורף ואיך הראש שלי עובד, חשבתי שזה יכול היה לגמור לי את הקריירה, בשבילי זה יותר מסוכן מכדור בראש".
רק בגיל 27 הגיע פרננדס לאירופה, לפאניוניוס היוונית, שם החל לפרוח והפך לאחד השחקנים הדומיננטיים ביוון. "התחברה לנו קבוצה חזקה ובאמת הרגשתי, אולי בפעם הראשונה בקריירה שלי, שאני עושה את מה שחלמתי. הייתי שחקן מרכזי שהוביל את הקבוצה, זכיתי להערכה גדולה והקריירה שלי פרחה. כשבאה ההצעה מבית"ר ושילמו עלי הרבה כסף הבנתי עד כמה שידרגתי את הקריירה שלי ביוון".
בבית"ר רשם לעצמו פרננדס שנים יפות, כולל זכיה בגביע, אך גם כמה תקריות, כולל עימות עם האוהדים בעקבות הגעת השחקנים הצ'צנים. פרננדס עבר אז שנת משבר בה גם איבד את רוב כספו בעקבות המשבר הכלכלי בקפריסין. "זה היה אולי הרגע הקשה בקריירה שלי, איבדתי כמעט את כל מה שהרווחתי בקריירה. ניסיתי לעשות הכל כדי להחזיר את הכסף אבל זה בלתי אפשרי. זה תמיד מלווה אותי, אבל בסוף אני צריך לשכוח מהכסף הזה, החיים לפעמים אכזריים ואני צריך לדעת להתמודד עם זה. חסכתי יותר ממיליון יורו שהלכו בדקה אחת. ארגנטינה לא בטוחה אז העברתי את הכסף לקפריסין, אבל הכל קרס וביום אחד לקחו לי הכל. להתעורר יום אחד בבוקר ולהבין שאיבדת יותר ממיליון יורו שעבדת עליהם כל כך קשה ובנית עליהם לתקופה שאחרי הפרישה, זה סיוט".
ובאותו הזמן אתה צריך להמשיך לשחק כדורגל תוך כדי פרשת הצ'צנים
"באותו זמן כל הבעיות באו לי במכה. גם אמי, שכל כך הייתי קשור אליה, נפטרה. זה השפיע עלי גם בבית"ר. אגב, אני זוכר היטב את הרגע שהודיעו לי על הכסף. בבוקר שהודיעו על צירוף הצ'צ'נים, שיחקנו נגד בני יהודה בטדי והפסדנו 1:0 .נסעתי לבית שלי בהולילנד, אשתי אמרה לי שהתקשרו האנשים שמנהלים לי את העניינים וסיפרו שהבנקים קרסו והפסדתי את הכסף שלי. בהתחלה לא האמנתי, לקח לי זמן לעכל את זה. התחלתי לנסות להילחם על הכסף בכל דרך ובמקביל הייתי צריך להתמודד עם הפטירה של אמא שלי ולהתרכז בכדורגל. באותו זמן היה גם בלגן עם אוהדי בית"ר בגלל שני הצ'צ'נים. הייתי על סף התמוטטות עצבים. היו לי כל כך הרבה בעיות שכל מה שרציתי זה למצוא שקט בבית"ר ולהשאיר אותה בליגה, וקצת איבדתי את זה מול הקהל. אנשים לא מבינים מה עברתי באותם ימים. בהתחלה כשהצ'צ'נים הגיעו הייתי בשקט בצד ולא התערבתי, אבל לאט לאט עלה הלחץ בקבוצה, ראיתי ששחקנים לא מתפקדים. לא יכולתי לשאת את כל זה עלי, זה היה גדול עלי. אולי הדרך שלי לא הייתה נכונה, אבל הקהל צריך להבין שגם אני יכול לעשות טעויות או דברים רעים, בסך הכל רציתי את הכי טוב לקבוצה, חששתי שנרד ליגה".
נראה שהקהל זוכר לך רק רגעים טובים
כן, הם יודעים להעריך. הם לא מנסים לזכור איך הייתי כשחקן אלא מה נתתי וכמה היה לי אכפת. הם מעריכים שנתתי את הלב וכל הזמן שיחקתי עם 100 אחוז נשמה והשקעה על המגרש. בית"ר ופאניוניוס הם המועדונים של החיים שלי, פאניוניוס התחילה לי את הקריירה באירופה ומשם המשכתי לבית"ר, שניהם יהיו חרוטים אצלי בלב לכל החיים. אני עוקב אחרי בית"ר, מאוד רציתי שהיא תנצח בחצי גמר הגביע, אני יודע מה זה חגיגות של זכיה בתואר בירושלים ורציתי את זה עבור האוהדים. יש קבוצה טובה ואם ימשיכו כך הם גם יזכו בתארים".
אפרופו פנאיוניוס, היית שחקן מרכזי אבל התקריות לא פסחו עליך, גם עם האוהד וגם עם מביא הכדורים.
"האוהד זה היה במשחק נגד אריס סלוניקי. אחד האוהדים של אריס נכנס למגרש והיכה אותי עם בקבוק מים על הראש. אחרי זה התחלתי לרדוף אחריו עד שתפסתי אותו ואז בעטתי לו בצלעות. לא שלטתי בזה באותו רגע. זה היה מצחיק כי לאחר מכן כששיחקתי באריס סלוניקי סידרו לי פגישה עם הבחור והוא בא והתנצל על האירוע. עם מביא הכדורים זה היה נגד פאוק סלוניקי, אצלם באיצטדיון. כעסתי על הילד שהחליט לא לתת לי את הכדור ולבזבז זמן. אז דחפתי אותו כשניסיתי לקחת ממנו את הכדור. אחרי המשחק אוהדי פאוק חיכו לי ורצו להרוג אותי, לא יודע איך יצאתי משם. היינו בפיגור ורציתי את הכדור, הכל היה בטירוף של רגע, זה לא בכוונה, זה שיגעון של משחק".
היית גם שנה באריס סלוניקי. סבסטיאן אבראו סיפר פעם שמישהו דיבר לא יפה על היהודים ואתה טיפלת בו
"כן, היינו יחד באריס. זה היה בחדר ההלבשה, אחד השחקנים היוונים התחיל לדבר לא יפה על ישראל והיהודים, משהו שקשור לפלסתינים וכל האירועים. התעצבני, קמתי אליו, הצמדתי את אותו שחקן לארון ואמרתי לו שאם לא יתנצל הוא יחטוף אגרוף. הוא אמר שהוא לא מתנצל וחטף אגרוף. מה קרה אחר כך? הוא בא והתנצל. לאחר מכן הסברתי לו מי זאת ישראל ואת כל הסיפור סביבה ושלא יקשיב לאנשים טיפשים. יש בורות של אנשים בנוגע לישראל, הם לא יודעים מה הולך כאן, הם ניזונים מהתקשורת ושומעים הרבה שטויות. אין בעיה עם המחשבות שלו, רק שלא ידברו לידי לא יפה על מדינת ישראל והיהודים כי אני אגיב".
עברת כל כך הרבה בקריירה, אתה מסופק ממה שהשגת?
"כן, אני מאוד מרוצה. תמיד אפשר להשיג יותר אבל בסך הכל אני מרוצה, שיחקתי בקבוצות טובות ביוון ובישראל, שיחקתי למעשה בחמש מדינות וב-14 קבוצות. חוויתי הרבה והכרתי הרבה אנשים ומדינות. צריך לדעת גם להיות מסופק מדברים שאחרים רק חולמים להשיג".
פרננדס מבקש לסיים עם כמה מילים לאוהדי בית"ר: "אני רק רוצה להגיד תודה לאוהדים. תודה על כל השנים של התמיכה ושהיו לצידי. הלב שלי איתם בדיוק כפי שהיו איתי. עזבתי את בית"ר פיזית אבל היא תמיד איתי. גם כשעזבתי פחות יפה, וזה הפריע לי, אנשים לא זוכרים וזה חשוב לי, זוכרים את הרגעים הטובים. החלום שלי הוא לחזור לבית"ר כמאמן, לאו דווקא לקבוצה הבוגרת, העיקר לתרום לה ולהיות חלק ממנה, אפילו להעביר את מה שאני יודע לילדים ולבנות דור עתיד מקומי".
לסיום, בנוהל, מסי או כריסטיאנו?
"אפילו לא בצחוק".
מסי או דייגו?
"מספיק, מספיק, אני לא אשנה את דעתי- דייגו, דייגו, דייגו. מסי השחקן הכי טוב היום, אבל להשוות לדייגו? הכי טוב בהסטוריה זה דייגו מראדונה. אני יודע מה הוא עשה, באילו תנאים, באיזה כדורגל ועם אילו שחקנים. זה לא קשור לכך שמסי לא לקח את גביע העולם, גם אם מסי ייקח שני גביעי עולם אני אענה לך את אותה התשובה".