בפורטלנד, אורגון, דמיאן לילארד עובד על קמפיין MVP ראשון, תוך שהוא מבסס את העליונות שלו גם בקרבת הסל. ראסל ווסטברוק שובר שיאים של אחוזי שימוש ב-OKC, שם נותנים לראס להיות ראס בעיקר כי אין להם שום אלטרנטיבה. אי שם בקנדה דמאר דרוזן מתעלל בהגנות, במן מסע נקמה משונה שמכוון בכלל לתקשורת שלא סופרת אותו. הם לא לבד. הכוכבים מתפוצצים בתחילת העונה, וזה תענוג לראות.
לא מעט פרשנים וסקאוטים מייחסים את הסופר-נובה ההתקפית הזו להגנות, אשר עושות חילופים אוטומטיים בחסימות יותר מאי פעם. בשנים האחרונות הליגה הקטינה בשקל תשעים, לכיוון משחק שמבוסס יותר על גארדים ופורוורדים ורסטיליים. הדאון-סייז הזה גורם גם להתאמת הטקטיקות ההגנתיות ליתרונות של הרכבים מהסוג הזה. חילופים אוטומטיים מאפשרים להגנה לדאוג פחות לתיאום ולרוטציות, ולפוצץ מהלכים של היריבה, במיוחד בפיק-אן-רול, מבלי להביא מגן נוסף מהצד החלש. על פי רוב, סגנון ההגנה הזה מכריח את התקפות לנצח אותו באחד-על-אחד מול מיס-מאצ'ים שהחילופים יוצרים. הנחת היסוד היא שהמיס-מאצ'ים האלה לא גרועים כמו בעבר. ובכן, לילארד, ווסטברוק, דרוזן ודומיהם מקבלים בחילוף שחקן גבוה, שהוא אמנם גמלוני פחות מבעבר אך עדיין גמלוני מהם, והם הולכים לעבוד. מהצד השני של המטבע אפשר למצוא את אנתוני דייויס.
עוד בנושא:
שלשום: הפליקנס הפסידו לפיניקס וירדו למאזן 6:0, דאבל-דאבל לדייויס
הלילה ב-NBA: שיא קריירה להאריסון בארנס, בוסטון ממשיכה לקרטע
הלייקרס ה"צעירים" מתנהגים כמו גדולים, מארק קיובן "מתנהג כמו אידיוט"
במשחקו הראשון העונה דייויס קלע 50 נקודות, קטף 16 כדורים חוזרים, חטף שבעה כדורים, מסר חמישה אסיסטים וחסם ארבע זריקות. הוא היה השחקן הראשון בהיסטוריה של הליגה שהכריח אותנו לחזור אחורה לבדוק אם חיברו מספרים כאלה לפניו. מדובר בתקדים מפחיד ביותר, העוזר להבין שבנוסף לדומיננטיות רבת הפנים שלו על המגרש, דייויס הפך גם לסקורר בלתי ניתן לעצירה. כבר שישה משחקים שהוא ממלא את השורות הסטטיסטיות כמו טטריס. אך הפליקנס עדיין לא הצליחו לתרגם את תצוגות התכלית הייחודיות שלו לניצחון ראשון. תחושה של דה-ז'ה-וו מתחילה לטפס לה במעלה הגרון ברחבי הביג איזי.
קווין דוראנט אמר על דייויס שהוא כנראה יוביל את הליגה בנקודות העונה. או שדוראנט לא סגור על המשמעות של המילה "כנראה", או שהוא פשוט כל כך התרשם מהביגמן של ניו אורלינס, שתפר 45 נקודות על הראש של אלופת המערב, במה שהתברר כעוד הפסד צמוד. מלכות הסלים שמורה כמעט תמיד לשחקן חוץ שלא תלוי באחרים שיספקו לו נגיעות בכדור. נכון להיום AD נמצא אחרי דרוזן, ווסטברוק, לילארד וג'יימס הארדן. אחרי הכל דייויס הוא ביגמן, ויש גבול לכמות הפעמים במשחק שבהן הוא יכול להרים ולרוץ לנגוח. מה שכן, הוא בהחלט מותח את הגבול הזה למקסימום, כפי שמראים המספרים.
ב-38 דקות לערב (שלישי בליגה) החד-גבה בן ה-23 קולע 30 נקודות למשחק, מוריד 11.7 קרשים, חוסם 3.2 זריקות ומשיג 2.2 חטיפות. הוא הולך לקו בקצב מטורף, וקולע בממוצע 10 מתוך 12.3 זריקות עונשין בערב. הסקפטיים הביקורתיים שבינינו ימהרו לציין כי שישה משחקים הם בפירוש מדגם קטן מדי בשביל לייצג את המציאות. הם כמובן צודקים, והם כמובן גם מוזמנים, אחר כבוד, לסגור את הלינק הזה ולחזור אלינו בעוד חודשיים-שלושה ככה. עד אז, נמשיך אנחנו להשתעשע בלעדיהם בשיחות על כדורסל שקורה ממש בימים אלו.
מעבר לכך, גם אם (וכאשר) המספרים האלה יחזרו לאטמוספרה של כדור הארץ, דייויס משיב לעצמו את המוניטין שהלך לאיבוד בעונה שעברה, בה לא נבחר לאחת משלוש חמישיות העונה (מה שעלה לו כ-24 מיליון דולר מחוזהו החדש). אחרי שהקבוצה שלו פשוט לא הייתה טובה מספיק בשביל לתמוך בו ב-2015/16, דייויס פותח את השנה הכי חזק שאפשר. אך נדמה כאילו הוא עושה את הספרינט המרשים הזה בגלגל של אוגרים שעומד במקום. בעונה שעברה השקנאים נזקקו לשבעה משחקים בשביל להשיג ניצחון. עם מאזן 6:0 גם העונה, הלילה (בין שני לשלישי) הפליקנס פוגשים שוב את הלוחמים מגולדן סטייט אולי הקבוצה עם הסגל הכי טוב בכל הזמנים. לא נעים.
"אני לא מודאג לגבי השנה שעברה. אני מפוקס על השנה, מנסה להשיג ניצחון. אבל זה מתסכל. מה שזה לא יהיה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים לעשות את זה מהר", אמר דייויס אחרי הפסד הבית למילווקי בשבוע שעבר, בו קלע 35 לצד 15 ריבאונדים. בכל משחק סיזיפוס מתחיל לדחוף את הסלע במעלה ההר, הזיעה ניגרת מגבתו האחת, רק כדי לצפות בסלע נופל חזרה למטה עד סוף הערב. לו היה שירותרום הקורא להצלת הסופרסטאר השבוי בניו-אורלינס, היינו מפרסמים כאן את הטלפון.
הסיבה המרכזית שהפליקנס לא מצליחים לנצח אפילו באבן, נייר ומספרים היא הסגל סביב דייויס. העקירה של אריק גורדון וריאן אנדרסון ליוסטון בקיץ אמנם חיזקה את ההגנה, אך פתחה ואקום בהתקפה ואין מי שייכנס בו. ג'רו הולידיי טרם שיחק העונה, ובהיעדרו טים פרייז'ר מנסה לסתום את כל החורים שנוצרו מעמדת הרכז. ההחתמות החדשות עדיין מתאקלמות, והרוקי באדי הילד נראה רחוק מאוד מלתרום משהו. נכון ליום שני, הפליקנס נמצאים במקום הלפני אחרון ביעילות התקפית לפי "באסקטבול-רפרנס", ובמקום ה-27 באחוז קליעה משוקלל (eFG%). אפשר להמשיך לדבר, אבל השורה התחתונה היא שעם המספרים האלה לא הולכים למכולת. ובטח שלא לפלייאוף. מאז שדייויס הגיע הקבוצה במאזן 198:136, פחות מ-41 אחוזי הצלחה. על אף שהמזל סידר להם את דייויס, בעיר הולדתו של הג'אז יש לא מעט סיבות לשיר את הבלוז.
הוד-גבתו היה הפרס של מחזור 2012 ונבחר ראשון בדראפט על ידי ניו אורלינס, אף שלא הייתה הקבוצה הגרועה בליגה. התכנית של ה-GM דל דמפס לבניית הסגל סביבו הייתה מעניינת ולא מקובלת כבר אז. דמפס החליט להתמקד במה שהוא הגדיר כ"צעירים מנוסים", שהם שחקנים בחוזה השני שלהם בליגה. המחשבה של דמפס הייתה למצוא מציאות שעתידם לפניהם, אבל הם אחרי שלב ההבשלה שלהם כמקצוענים. שחקנים דוגמת הולידיי וטייריק אוונס (גם הוא לא פתח את העונה) הגיעו, בחירות סיבוב ראשון חולקו עד שלא נותר ולו שחקן אחד בקבוצה על חוזה רוקי, והכל במטרה להחיש את תהליך הבנייה סביב האיש והגבה. בפועל, דמפס גילה שיש סיבה שהוא לבד בגישה שלו הוא התמקד בפלח השחקנים הכי יקר בליגה ביחס לתפוקה המצופה, תקע את הראש בתקרת השכר, והפשיט את הקבוצה מנכסיה העתידיים על הדרך.
אמנם אי אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי דמפס בעניין מגפת הפציעות של שחקני הקבוצה, אך הצוות הרפואי של הקבוצה לא בהכרח יוצא נקי. בעלי הקבוצה, טום בנסון, הוא גם הבעלים של קבוצת הפוטבול של העיר, הסיינטס. כחלק מהברקה גאונית לקיצוץ בהוצאות, הצוות הרפואי של הפליקנס כפוף לצוות המקביל אליו בארגון הסיינטס, ומספר עובדים אף לוקחים חלק בשני הצוותים. בשנים שהמועדון שייך לבנסון שחקני הפליקנס נופלים זה אחר זה כמו זבובים. זמני החזרה שלהם, הדיווחים על אופן הטיפול בהם, והדיאגנוזות עצמן חושפים התנהלות בעייתית מאוד מצד הקבוצה. קטונתי מלהסביר לאיש עשיר לאן הכסף שלו צריך ללכת אבל אולי הגיע הזמן להתקדם מהפארסה הזו ולהפסיק לחשוב על הספורטאים משני התחומים כמו על סוסים משתי אורוות שונות.
ועם בהחלטות ניהול עסקינן, אף פעם לא מוקדם מדי בשביל לדבר על טרייד של כוכב על מהקבוצה הלא-קונטדרית שלו. כרגע אין שום אינדיקציה משום גורם קרוב לקבוצה, מתוכה או בקרבתה, שמדווח על משהו שאפילו מזכיר טרייד לדייויס, הן מצד המועדון והן מצד השחקן. בינתיים. דייויס מתחיל העונה חוזה מקסימום לחמש שנים, עם אופציית יציאה שלו בעונה האחרונה. אבל אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו על עולם ה-NBA וחוקיו המשונים, הוא שהקיץ שבו כוכב הופך לשחקן חופשי תלוי כמו חרב על צווארה של קבוצתו, וככל שהכוכב יותר טוב, החרב תלויה יותר זמן.
לפליקנס יש עד קיץ 2020 להסיט את הספינה ממסלול ההתנגשות שלה בקרחון הזה. אבל אם התוצאות לא יתחילו להראות אחרת, ומהר, הקברניט עלול להיות הראשון לשאת באחריות. מעמדו של דמפס מעורער יותר משל אלווין ג'נטרי, ואפילו אם יצליח לשכנע את ההנהלה שהמאמן אשם ויש לפטרו הוא רק יהדק את החבל סביב צווארו שלו, אחרי שעוד החתמה שלו התפוצצה לפליקנס בפרצוף. העונה דמפס אמור להיות האיש הכי לחוץ בחדר.
נכון להיום, תואר האיש הכי עצוב בחדר שמור לדייויס, שמחפש שחקן NBA למסור לו את הכדור ולא מוצא. עד שיהיה לו אחד כזה, הוא ימשיך לשיר את ה"אני פרנצ'ייז-פלייר אבל אין סביבי פרנצ'ייז בלוז". ואנחנו רק נהנהן בהסכמה אילמת.