התסריט בטוח הוליוודי: מתיחת הפנים של לוס אנג'לס לייקרס

בעונת ה-NBA הארוכה, סוף נובמבר הוא הזמן שבו טרנדים מתחילים להתקבע ולקבל נפח משמעותי, ואפשר להתחיל במלאכת ההפרדה של עיקר מטפל. אתם יכולים לבדוק אם אתם לא מאמינים, אבל במקום השמיני במערב למשל, יושבת לה בנחת לוס אנג'לס לייקרס. עם תום הפריק-שואו, המוכר בתור סיבוב ההופעות האחרון של קובי בריאנט, בקבוצה עשו פרסה ושינו את זהותם לחלוטין. כדי למצוא את דרכם אל מחוץ לרצף העונות הכי גרוע של הפרנצ'ייז בכל הזמנים, החממה של הלייקרס הפכה למעין הכלאה בין הגישות של הספרס והווריירס, גם אם ברמה המקצועית עוד יש לאן לשאוף, מן הסתם. ההצלחה היחסית של הקבוצה הראשונה של הוליווד – שעומדת על מאזן 9:9 – מגיעה בהפתעה גמורה, והיא מחייבת התייחסות מחודשת.

תשעה ניצחונות הם יותר ממחצית מכמות הניצחונות שהשיגו בעונה שעברה כולה, וכשהם מתבססים על מאמץ קבוצתי מרשים כל כך, יש לא מעט מספרים שיכולים לשקף זאת. בחרנו כמה מהם, לפני שנתפנה לדון ב'אלמנט האנושי' שמאחוריהם. ב-18 משחקי הקבוצה, אף שחקן לא משחק יותר מ-27.7 דקות בממוצע למשחק. ללייקרס חמישה שחקנים עם ממוצע נקודות למשחק שנע בין 13.3 ל-16.6. ספסל הקבוצה הוא בינתיים הטוב בליגה, ומוביל אותה בפער עצום עם 52 נקודות למשחק (הלילה מול ההוקס: 65 נקודות), ו-106.8 למאה פוזשנים (!). אחוז הקליעה המשוקלל של הקבוצה הוא השביעי בטיבו בליגה. די מרשים, לא? בהנחה שאת החשודים המידיים אתם מכירים, הרכז המוכשר דיאנג'לו ראסל והרוקי המבטיח ברנדון אינגרם, נתמקד בשלוש מהדמויות האחרות, שהתגלו כמרכזיות לא פחות למהפך המסעיר. ונתחיל בהתחלה – עמדת המאמן.

עוד בנושא:
שוב במומנטום: הלייקרס ניצחו את אטלנטה, 17 נק' לניק יאנג
עוד הלילה: הארדן ויוסטון ניצחו בפורטלנד, הקליפרס הובכו
טרי סטוטס מתרשם מהארדן, קאזינס עבר את וובר: התגובות

האוף-סיזן של הלייקרס ממש לא היה משהו לספר עליו בבית, ובטח שלא מה שג'ים באס היה צריך כדי לשמור על תפקידו כמקבל ההחלטות הראשי. הלייקרס מיהרו להחתים את הסנטר טימופיי מוזגוב על חוזה אבסורדי בחוסר הפרופורציה שלו, ולמזלם הניקס התעלו עליהם (ועל עצמם) כשהחתימו את ג'ואקים נואה לחוזה גבוה יותר – ולו רק כדי להוכיח שגם במסגרת תפקידו בניקס, פיל ג'קסון עדיין עובד בשביל משפחת באס. גם לואל דנג הגיע, ולא בזול, בהחלטה שלא צריך יותר מ-17 משחקים בשביל להתחרט עליה. אבל בדבר אחד לא טעו בקיץ הפוסט-אפוקליפטי שעבר על הפרנצ'ייז, לאחר פרישתו של הממבה אחרי 20 עונות בסגול וזהב – בבחירת המאמן החדש.

ביירון סקוט היה חייב ללכת, בעיקר בגלל שמינויו היה טעות מלכתחילה, ובמקומו GM הקבוצה האגדי, מיץ' קופצ'אק, הביא את לוק וולטון. הפעם הראשונה שקופצ'אק בחר בבנו של ביל וולטון הייתה בסיבוב השני של דראפט 2003, בבחירה ה-32. וולטון היה ההגדרה המילונית לרול-פלייר איכותי, ראה מקרוב את פירוק הצמד שאק-קובי, ואף זכה בשתי אליפויות עם הלייקרס בסוף העשור. בתחום האימון, וולטון כמובן זכור לנו מגולדן סטייט. בעונה שעברה עוזר המאמן הטרי החליף את סטיב קר בתפקיד המאמן הראשי, כשהאחרון הושבת מסיבות בריאותיות, והוביל את האלופה דאז למאזן מפלצתי של 4:39. המלעיזים ימהרו לציין שוולטון בסך הכל פיקח על סגל שבדיוק זכה באליפות, ולמעשה קיבל את המפתחות ללמבורגיני חדשה ורק דאג לא לדפוק אותה. אבל אלה מסוג הטיעונים שעושים כשאי אפשר להתווכח אם התוצאות עצמן.

גם לגבי התוצאות של העונה הנוכחית קשה לבוא בטענות. בגיל 36 וולטון הפך למאמן הצעיר בליגה, והכניס משב רוח רענן לחדר הלבשה שהיה זקוק לו נואשות. השיטה שהביא אתו מהמפרץ כוללת תנועה רבה של השחקנים ושל הכדור, חופש יצירתי, קצב ואנרגיה. אז, בפשטות, ההפך המוחלט מהעונה שעברה. השחקנים, עם דגש על ראסל, התאהבו בוולטון מיד. יותר מכל דבר אחר, נראה כי הם מעריכים את הזכות לא להיות ניצבים בסרט של בריאנט, אלא דמויות מפתח בחיים של עצמם. ואין מי שיותר אסיר תודה מניק יאנג.

לא מעט אנשים חשבו שניק יאנג בן ה-31 כבר סיים את תפקידו בליגה. אחד מהם היה יאנג עצמו. יאנג, או בכינויו האלמותי, "סוואגי P", הפך לאחת מהדמויות הצבעוניות בליגה כמעט מהיום שנכנס אליה. גאנר חסר עכבות עם חיוך קבוע, שמסוגל בכמה דקות – נהדרות או נוראיות – לקבוע את תוצאת המשחק לכאן או לכאן. אלא שסוואגי איבד את דרכיו באמצע העונה שעברה, זה קרה כשניסיון המתיחה של הרוקי דיאנג'לו ראסל הפך לקטסטרופה שמילאה את עמודי הצהובונים, והובילה לביטול האירוסים של יאנג והזמרת איגי אזליה. מבלי ללכת לאיבוד בפרטים או באשמים בפרשה ההזויה, יאנג מצא את עצמו במשבר אישי עמוק, ונדחק לחלוטין מהרוטציה בחודשים האחרונים של העונה. בהמשך הוא סיפר לבקסטר הולמס המסקר את הקבוצה שחשב שהלייקרס יחתכו אותו בשביל לפנות מקום בסגל. אלא שאז הגיע לוק, שראה בו משהו שנסתר מאחרים, ונתן לו צ'אנס אמיתי לזכות במקום שלו בחזרה.

בתחילת הקריירה שלו יאנג קיבל טיפ מקווין גארנט ולקח אותו ללב. הביג טיקט אמר לגארד הפוחז, שהתקשה לקבל דקות בוושינגטון, שעליו לדבוק בדברים שהביאו אותו לליגה מלכתחילה. נשמע טוב, לא? איכשהו יאנג הבין מזה שהוא לא צריך להשתפר באף אחת מהמגרעות שלו, והתחיל להשליך לטבעת כל כדור שהוא קיבל. דווקא משום כך, המהפך שיאנג עובר העונה הוא לא פחות ממדהים. תחת המאמן החדש יאנג עולה בחמישייה לצד ראסל (כן, אותו ראסל), והוא מחויב בצד ההגנתי יותר מאי פעם. כדרך קבע יאנג שומר על האיום המרכזי של היריבה, וזה כשלעצמו משפט שצריך לקרוא יותר מפעם אחת כדי לעכל. בצד השני, השיטה ההתקפית של וולטון מדגישה את הדברים שסווינגמן טוב בהם – תנועה אינטואיטיבית וקליעה. על הנייר, היו לו כבר עונות טובות יותר: הוא קולע 14.1 נקודות "בלבד", אבל עושה זאת ביעילות חסרת תקדים מבחינתו, עם אחוזי הקליעה הגבוהים בקריירה (45.8 אחוז מהשדה, 41.8 אחוז משלוש, 94.1 אחוז מהקו).

מי שפספס את סל הניצחון של יאנג מול הת'אנדר צריך להשלים את החסך ומהר, כי יאנג לקח מסירה שיועדה ללו וויליאמס בדרך לסל הניצחון הכי סוואגי בהיסטוריה. "הם היו צריכים לרשום לי גם חטיפה" הוא אמר אחרי המשחק. על הפרקט, בין חיבוק לחיבוק יאנג חגג כשסימן על זרועו: "יש לי קרח בוורידים", בהומאז' ללא אחר מדיאנג'לו ראסל, וכך סימן לכל מי שדאג שהקרע בין השניים התאחה באופן סופי. אחרי הפסקה ארוכה מדי ניק יאנג חזר לחיינו, ולא רק כתכנית ריאליטי בהתהוות, אלא כשחקן NBA. הללויה.

נחטא לתפקידנו אם לא נוסיף בהערת אגב שלאחרונה יאנג גילה לעולם את מקור הכינוי האניגמטי שלו – אלוהים, כך מסתבר, נגלה אליו, וציווה שיכנה את עצמו "סוואגי P". זה עדיין לא מסביר מה מייצגת האות P, אבל זה כנראה הכי קרוב שנגיע.

בעונתו השנייה בקבוצה, לארי נאנס ג'וניור הפך לסוג של גיבור קאלט בסטייפלס סנטר, והביגמן בן ה-23 עושה זאת בדרכים מקובלות יותר, וגם בדרכים מקובלות פחות. בזמן שאוהדים מן השורה מאוהבים בראסל ווסברוקים למיניהם, אלה הלארי נאנסים שגורמים למאמנים להסמיק.

בהפשטה, העולם מתחלק לשחקנים שמשיגים פוזשנים ושחקנים שהופכים פוזשן שהושג לפוזשן מוצלח. עובדים שחורים וסקוררים, או במילים אחרות - רול-פליירים וכוכבים. בזמן שאביו, לארי נאנס סניור היה שייך באופן מובהק לזן הכוכבים, נאנס ג'וניור הוא האידאה של הזן האחר. הגפיים הבלתי נגמרות שלו משתלבות מצוין עם הדחיפות התהומית שבה הוא רודף אחרי כל כדור, ונדמה כי בכל רגע נתון נאנס מזהה במדויק את תפקידו ביחס לשאר השחקנים על המגרש. המספרים שלו - 7.4 נקודות ו-5.5 ריבאונדים למשחק - לא מספרים את כל הסיפור.

בהגנה הוא פשוט נהדר. בפוזשן בודד אפשר לראות אותו יוזם חילוף, לוחץ את המוסר, מבצע סגירה מושלמת על קלעי ועט על הריבאונד. אלה לא דברים שרואים בטופ 10, אלא רק בטור הניצחונות. מה שדווקא כן מגיע להיילייטס היומיים הם הדאנקים המאסיביים שלו. נאנס מתגלגל נהדר בפיק-אנ-רול, ובפעמים שבהן הוא לא רק מפנה שטח לחדירות של הגארדים, הוא מסוגל לקבל את הכדור באזור קו העונשין ולהגיע להטבעה בלי לכדרר. והריחופים שלו, בדיוק כמו של אבא. כבר בעונת הרוקי שלו עלתה לראשונה השאלה האם עליו לפתוח בעמדת הפאוור פורוורד במקום ג'וליוס רנדל, שבעצמו מראה ניצוצות בעונה נהדרת, במאבק שמייצר לוולטון צרות של עשירים. כמו נאנס, גם וולטון הוא בן לכוכב NBA שהצליח לחצוב לעצמו מקום בליגה בתור שחקן משלים. לא פלא שהשניים מסתדרים טוב כל כך.

עכשיו רגע של אחריות. אבק הקסמים החל כבר להתפוגג, למשל כשהלייקרס פגשו את הווריירס פעמיים ברציפות בתור חלק מרצף משחקים קשוח במיוחד שרובו לפניהם. במפגש הראשון מהשניים, בגולדן סטייט הוכיחו שלא שכחו את ההפסד המפתיע מתחילת העונה והמטירו שיא עונתי עם 149 נקודות. על אף כל הגוד-ווייבז, קשה לראות את הילדים של לוק משתחלים לפלייאוף כבר העונה. מעבר לכך, אם מתחבא בתוך הסגל החביב של הבייבי-לייקרס הסופרסטאר העתידי שיכול להיות השחקן הכי טוב של קונטנדרית, הוא מתחבא ממש, ממש טוב. יש אולי עשרה בני אדם כאלה שמסתובבים בעולם, ויסלחו לנו אוהדיהם של ראסל ואינגרם על שהצמד לא נכנס לרשימת ההמתנה. אבל יחד עם השינוי באווירה, ההבטחה של הצעירים, והמאמן החדש, פתאום יש לקופצ'אק עם מה לעבוד. ללייקרס יש מורשת מרשימה בשוק השחקנים החופשיים, או בטריידים חד-צדדים שהפכו את הפרנצ'ייז הזה לשנוא ביותר בליגה. ובכלל, כשהלייקרס רלוונטיים זה בריא לליגה. עכשיו זה שוב קורה.