סנטימטרים מתהילה: על הפספוס של פול גאסקוין ונבחרת אנגליה ב-1996

"אכטונג! היכנעו", זעקה הכותרת של דיילי מירור. השער הציג את פול גאסקוין וסטוארט פירס בקסדות של מלחמת העולם השנייה לקראת הקרב בין אנגליה לגרמניה בחצי גמר יורו 96'. "מירור מכריז מלחמת כדורגל על גרמניה", נכתב במאמר המערכת – לא פחות. לימים, נאלץ העורך פירס מורגן להתנצל על מעלליו, אולי כי הערב הזה נגמר רע מאוד מבחינת האנגלים. הגמר מול גרמניה בוומבלי ב-1966, עם השלושער המיתולוגי של ג'ף הרסט, הוא הזיכרון המתוק ביותר של אוהדי הממלכה בגביע העולם. בחלוף 30 שנה, הם קיוו לשחזר את ההישג באותו המקום, אולם התוצאה היתה שונה, וההחמצה זכורה עד היום כרגע המתסכל ביותר של אנגליה באליפויות אירופה.

לפני 20 שנה האמינו האנגלים, באמת ובתמים, שהם הולכים להניף את הגביע, וזה לא דבר של מה בכך, בהתחשב בהיסטוריה האומללה ובהכנות הלקויות. האופטימיות הזו התפתחה בהדרגה. אירוח הטורניר הגיע בעיתוי מושלם עבור הכדורגל האנגלי שהיה בשפל אחרי כישלון ההעפלה למונדיאל בארצות הברית. טרי ונבלס מונה כמחליפו של גרהאם טיילור בעיקר כי היה פופולרי בקרב האוהדים, אבל ההתאחדות לא תלתה בו תקוות רבות מדי.

משחקי הידידות לא סיפקו כדורגל משובח במיוחד, ואת הכותרות הגדולות הצליחו השחקנים לעשות מהסיבות הלא נכונות כאשר יצאו למסע ראווה במזרח הרחוק. אחרי הניצחון הדחוק בהונג קונג צולמו הכוכבים, ובראשם גאסקוין וטדי שרינגהאם, קשורים לכיסא עתיק של רופאי שיניים בבר מקומי, כאשר האחרים משקים אותם באלכוהול. הצהובונים הבריטים מתים על סחורה מסוג זה, השערורייה היתה אדירה. גאזה וחבריו הואשמו בחוסר מקצועיות, והיו שטענו כי ביזו את הדגל.

רק השיר שהולחן לקראת הטורניר הצליח מעבר לציפיות. "הכדורגל חוזר הביתה" היה הפזמון, ברמז ברור לכך שמולדת הכדורגל מתכוונת לשים סוף כל סוף קץ לכישלונות ולהניף את הגביע על אדמתה, כפי שעשתה שלושה עשורים קודם לכן. הוא דורג בצמרת הלהיטים ברדיו, והאוהדים הצטערו שהזמרים לא יכולים גם לעלות למגרש, או לפחות לשבת על הספסל.

משחק הפתיחה לא היה מעודד בלשון המעטה. אלן שירר, החלוץ האימתני שהצעיד את בלקבורן לאליפות שנה קודם לכן, אמנם שבר בצורת של 12 משחקים במדים הלאומיים והעלה את אנגליה ליתרון מול שווייץ, אך היריבה הצנועה היתה טובה יותר במשך דקות ארוכות, ובסופו של דבר באה על שכרה כאשר קובילאי טורקילמאז השווה בפנדל שבע דקות לפני שריקת הסיום. 1:1 – והפסימיים החלו לחשוב כי המארחת עלולה אפילו לא לשרוד את שלב הבתים על אף שקיבלה הגרלה נוחה יחסית.

ואז חל המפנה הגדול. הוא התרחש ברגע אחד של גאונות, וכל הגישה של האנגלים השתנתה ב-180 מעלות. לא הכול הלך חלק בדרבי הענק מול סקוטלנד – נבחרת מנוסה שחלמה ברצינות על סנסציה. שירר אמנם שוב הבקיע במחצית הראשונה, אך הסקוטים חזרו בגדול, ולקראת הסיום קיבלו הזדמנות נהדרת להשוות כאשר טוני אדאמס הכשיל את גורדון דיורי ברחבה. גארי מקאליסטר, הקפטן המקריח שהיה המנהיג של לידס יונייטד במשך שש שנים, ניגש למשימה, והוא טוען עד היום כי הרוח הזיזה את הכדור ממש לפני שהוא בעט בו. דיוויד סימן הציל איכשהו עם הכתף, וזה היה המבוא לקראת המופע האולטימטיבי של גאזה.

עד אז, התמונה הזכורה ביותר של גאסקוין היתה כאשר מירר בבכי בתום ההדחה בחצי גמר מונדיאל 90' בפנדלים בידי מערב גרמניה. כעת הוא זכה להיכנס להיסטוריה דווקא עם חגיגה מטורפת. הגאון השמנמן, אחד השחקנים היצירתיים ביותר שידעה הממלכה אי פעם, קיבל מסירה מדארן אנדרטון ברחבה, הקפיץ באמנות מעל הבלם הקשוח קולין הנדרי בשמאל והטיס לרשת כדור בלתי ניתן לעצירה בימין, מבלי לתת לו לגעת בדשא. 0:2!

כדי לציין את השער הכביר, נשכב גאזה בפוזה המפורסמת מהונג קונג, בעוד חבריו הישקו אותו במים. הוא הצליח להפוך את השערורייה לשעשוע. "מיסטר פול גאסקוין – קבל את התנצלותנו", צעקה למחרת הכותרת הראשית בדיילי מירור, עוד לפני שהעיתון נאלץ להתנצל באמת בפני גרמניה. לפתע, אנגליה היתה על הסוס. האומה הזו תמיד נעה מדיכאון לאופוריה בכל הקשור לכדורגל, וזה לא היה שונה הפעם. מחבורת כלומניקים הפכו השחקנים בעיני הקהל לגיבורים. כעת נותרו להם ארבעה משחקים לזכיה בתואר.

והמשחק הראשון הלך אפילו טוב יותר מהצפוי. הטורניר של הולנד נפגע קשות, כמעט כהרגלה, בגלל מריבות בחדר ההלבשה, וחוס הידינק שלח הביתה את אדגר דווידס אחרי שהקשר טען כי "המאמן צריך להוציא את ראשו מהתחת של השחקנים הלבנים". אנגליה פירקה את הכתומים לחתיכות ואפילו כמעט שלחה אותם הביתה. צמד של שירר שעלה לארבעה כיבושים בטורניר, צמד של שרינגהאם ששכח גם הוא מההרפתקה במזרח – מה עוד אפשר לבקש?

אולי קצת עזרה מהשופטים, והיא הגיעה בשפע ברבע הגמר מול ספרד. אולי קצת קשה לזכור זאת בעידן שאחרי 2008, אבל הספרדים היו לאורך עשורים ארוכים הנבחרת הכי לוזרית שאפשר לדמיין – אפילו יותר לוזרית מהאנגלים עצמם. הקוון הצרפתי בהחלט היה נגדם במחצית הראשונה. תחילה נפסל שער של קיקו, החלוץ האלגנטי של אתלטיקו מדריד, בטענת נבדל גבולית מאוד. לאחר מכן גם השער של חוליו סאלינס לא אושר, והפעם כבר לא היה ספק – זה אפילו לא היה קרוב לנבדל. השופט הראשי מארק באטה ספג תלונות מהאדומים, במיוחד אחרי שריקת הסיום שבישרה על 120 דקות מאופסות. ואז ניצחה אנגליה בפנדלים.

כן, גם זה יכול לקרות. למעשה, הקללה לא היתה חזקה מדי באותם ימים. רק הפיאסקו ב-1990 עמד לרעת האנגלים, ופירס היה הגיבור הטרגי באותו ערב. הפעם כל וומבלי עודד את המגן השמאלי האמוציונלי שלא ברח מאחריות למרות זכרונות הערב. הוא דייק, וכמוהו גם שירר, דיוויד פלאט וגאזה. פרננדו היירו ומיגל אנחל נדאל החמיצו לספרדים, והממלכה החלה להתכונן למלחמה בגרמנים.

היה זה סוג של גמר מוקדם. לפני שריקת הפתיחה כבר ידעו המעורבים כי צ'כיה גברה על צרפת בפנדלים בתום משחק משמים, והיא המתינה למנצחת בגמר האמיתי. פאבל נדבד היה תגלית הטורניר, ואיש לא העלה אז בדעתו שהוא מסוגל לעצור את האנגלים. הם היו רק צריכים לשחזר את המפגש מול הגרמנים מ-1966, והגביע היה שלהם. הם גם היו פייבוריטים מול נבחרת אפורה למדי שהביא מאמן גרמניה ברטי פוגטס – הכוכב הבולט שלה היה הבלם מתיאס זאמר בקיץ הגדול בחייו.

שלוש דקות בלבד מהפתיחה, סיים שירר התקפה משולבת של גאסקוין ואדמס, וכל וומבלי קפץ על רגליו. אפילו שוויון מהיר של שטפן קונץ לא שינה את הלך הרוח, אבל השער השני לא הגיע, והעסק הלך להארכה. אנדרטון מצא את העמוד, אבל זה התגמד אל מול רגע האמת של גאזה. הוא זכור פחות לאוהדים מחוץ לממלכה, אבל באנגליה לא יכולים לשכוח אותו עד היום. כדור הרחוב המצוין של שירר התגלגל לרוחב השער, ונדמה היה שהכוכב מגיע אליו מול הרשת החשופה. חסרו כמה סנטימטרים, אולי אפילו מילימטרים כדי לכבוש את שער הזהב הראשון בהיסטוריה ולסיים את ההתמודדות.

"היה מדהים להרגיש את כל המדינה מאוחדת מאחורינו. ואז הכדור הגיע לגאסקוין, וכולנו עצרנו נשימה על הספסל. זה היה כל כך קרוב, אבל בכדורגל, כמו בחיים, אתה לא תמיד יכול לקבל את הכול", אמר לימים ונבלס. והוא נשאר בלי כלום, כי בניגוד לספרדים, לגרמנים לא היתה כוונה להחמיץ אף פנדל.

פירס דייק שוב, וכל עשו כל חמישה הבועטים הראשונים של אנגליה – אך גם כל הבועטים של גרמניה. פול אינס סירב לקחת את הפנדל השישי, והבלם גארת סאותגייט נשלח כמעט בלית ברירה. חוסר הביטחון שלו הורגש על ידי כל הצופים בוומבלי. המעמסה היתה גדולה עליו, ואנדראס קופקה עצר את הכדור. אנדראס נוסף – אנדי מולר – שזכה זה עתה באליפות גרמניה שניה ברציפות לצדו של זאמר בדורטמונד, דייק וחגג בסטייל. החבורה של פוגטס לא התייחסה למלחמה הפסיכולוגית בתקשורת לפני המשחק. היא פשוט באה לעשות את העבודה, אבל החיוך השחצני של מולר אמר הכול.

וכך נותרה אנגליה ללא הגביע בטורניר הביתי האחרון שלה. היא מעולם לא הגיעה מאז קרוב יותר, ולפני כל מפגש עם הגרמנים הזיכרונות צפים מחדש. אבל לפחות הם ידעו לקחת את זה ברוח טובה. אחרת סאותגייט לא היה עושה את הפרסומת המוזרה הזו לפיצה האט.